<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
צותה התורה על מצוות ייבום וחליצה, שאם מת אדם בלא זרע עומד אחיו מן האב ומייבם את אשתו, שנ' [דברים כ"ה] כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה, ואם לא רצה לייבם חולץ לה שנ' ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו. היתה היבמה אסורה ליבם איסור ערוה הרי זו לא חולצת ולא מתייבמת, שאין דוחין לא תעשה שיש בה כרת מפני מצות עשה שליבום, ולא הערוה בלבד אלא אף צרת[ה] וצרת צרתה, וכך שנו חכמים חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום. כיצד הרי שהיתה בתו שלראובן או בת בתו או בת בנו נשאוה לשמעון אחיו מן האב, ולו אשה אחרת, ומת שמעון בלא בנים הרי זו לא תחלוץ ולא תתייבם לראובן שהיא ערוה לו, לא היא ולא צרתה. וכן אם היתה בת אשתו שלראובן, או בת בתה או בת בנה, או חמותו או אם חמותו או אם חמיו נשואה לשמעון אחיו ומת בלא בנים, הרי זו לא תתייבם ולא תחלוץ מראובן לא היא ולא צרתה. וכן אם היתה אחותו שלראובן מן האם ולא מן האב נשואה לשמעון אחיו מן האב ולא מן האם, שאין מצות ייבום וחליצה נוהגת אלא באחים מן האב אע"פ שאינן מן האם, ולא באחיו מן האם שאינו מן האב, או אם היתה אחות אמו שלראובן נשואה לאחיו מן האב, או אחות אשתו או אשת אחיו מאמו ומת אחיו הרי אילו פטורות מן החליצה ומן הייבום הן וצרותיהן וצרות צרותיהן, ואחות אשתו שאסרה תורה אפי' לאחר שגירש את אשתו אסור באחותה שנ' [ויקרא י"ח] ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה. וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו שאין מצות ייבום נוהגת אלא כשהיתה להם ישיבה אחת בעולם, שנ' [דברים כ"ה] כי ישבו אחים יחדו. לפיכך אם מת ראובן וייבם שמעון את אשתו, ואחר כך נולד לוי שלא היה בעולמו שלראובן, ומת שמעון בלא בנים לא ייבם לוי לאשת שמעון שהיתה אשת ראובן אחיו שלא היה בעולמו, ופוטרת אף צרתה מן החליצה ומן הייבום.
כיצד פוטרות צרות צרותיהן הרי שהיתה בתו שלראובן או אחת מחמש עשרה עריות הללו הנזכרות נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים, ולפי שאין הצרה יכולה להתייבם לראובן מפני שהיא צרת בתו הלכה הצרה ונתייבמה לאחד משאר אחין ולו אשה אחרת ומת גם הוא בלא בנים, כשם שאין ראובן מייבם צרת בתו כך אין מייבם צרת הצרה ואפי' עד מאה, לפי שהצרות וצרות הצרות כולן כעריות הן, והיבם ענוש עליהם כרת והולד מהם ממזר, ואם חלץ להם הרי הם כאילו חלצו לאחד מן השוק, ואין חליצה זו פוסלת לכהונה, ואסורות בחליצה שמא יבואו לייבם. מתה הערוה שליבם בחיי בעלה, או שגירשה בעלה, או שהית' קטנה היכולה למאן ומיאנה בו, או שהיו קידושיה קידושי טעות הואיל ואין הצרה צרת ערוה במיתת הבעל מתייבמת ליבם.
כל כרת האמור בתורה הוא שנכרת הוא וזרעו, שכן כתוב [ויקרא כ'] בחייבי כריתות ערירים יהיו ערירים ימותו.
<h2>דף י:</h2>
מי שהיה נשוי ב' נשים ומת בלא זרע ונפלו שתיהן לפני יבם ביאתה או חליצתה שלאחת מהן פוטרת צרתה. חזר החולץ ובא על החלוצה או על צרתה הרי זה עובר בלאו, שנ' [דברים כ"ה] אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכן אם בא עליה או על צרתה אחד משאר אחין שהיו ראויין לחלוץ או לייבם. נתייבמה היבמה לאחד מן האחין וחזר המייבם או אחד מן האחין ובא על צרתה הרי זה עובר בעשה שנ' אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים, ולאו הבא מכלל עשה עשה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק רבן גמליאל בראיי' ה'.
<h2>דף יא.</h2>
הסוטה טומאה כתוב בה כעריות שנ' [במדבר ה'] ונסתרה והיא נטמאה, וכן בעריות כתיב [ויקרא י"ח] אל תטמאו בכל אלה לפיכך פוטרת צרתה מן הייבום כערוה. לפיכך אני אומר בת ישראל שנשתמדה תחת בעלה וניטמעה בין הגוים, ואחר כך נשא בעלה אשה אחרת ומת בלא בנים הרי זו פטורה מן החליצה ומן הייבום, שהרי צרת סוטה ודאית היא שהמשומדת אשת בעלה היא בכל מקום שהיא עד שתתגרש ממנו בגט או עד שתמות. היתה סוטת ספק כגון שקינא לה בעלה ונסתרה ספק נטמאת ספק לא נטמאת הרי זו כספק ערוה וחולצת ולא מתייבמת בין היא בין צרתה.
<h2>דף יא:</h2>
המגרש את אשתו ונתארסה לאחר ונתאלמנה או נתגרשה משיני אסור הראשון להחזיר, שנ' [דברים כ"ד] והלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. עבר ונשאה ומת חולצת ולא מתייבמת וצרתה מותרת להתייבם.
<h2>דף יב:</h2>
היתה הערוה איילונית אע"פ שהכיר בה שקידושיה קידושין גמורין צרתה מותרת ליבם.
<h2>דף יג.</h2>
ואם היתה הערוה יכולה למאן עד שעת מיתת הבעל ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת, ואפי' מיאנה ביבם אחר מיתת הבעל.
בד"א שצרת ערוה אסורה כשהיתה נשואה לאחיו, אבל היתה ערותו נשואה לאחד מן השוק ולו אשה אחרת ומת אע"פ שהערוה אסורה לו צרתה מותרת לו.
בימי החכמים הקדמונים היתה מחלוקת גדולה בצרות הערייות בין חכמי בית שמאי לחכמי בית הלל, והיו בית שמאי מתירין את הצרות לאחין, ומרוב חכמתם היו מביאין ראייות גדולות לדבריהם, ולא היה כח בחכמי בית הלל להשיב לרוב ראיותיהן, אלא שסמכו על הקבלה שקיבלו קדמוניהם מחגי הנביא שצרות העריות אסורות על האחין כמו שביארנו ופשט הדבר לאיסור. ובכל מקום שהיתה מחלוקת בין החכמים נקבעה הלכה כאחד מהן, שלא תיעשה [תורה] כשתי תורות, ועל דבר זה רמז הכתוב [דברים י"ד] לא תתגודדו לא תיעשו אגודות אגודות.
<h2>דף יג:</h2>
כשם שהיבמה זקוקה ליבם אם היתה נשואת אחיו, כך היא זקוקה לו אם היתה ארוסת אחיו, ואם נבעלה לאחד מן השוק עד שלא חלצה מיבמה הרי זה בלאו, שנ' [דברים כ"ה] לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר.
<h2>דף יד.</h2>
גם בזמן הזה שיש ברוב מקומות מחלוקת בין החכמים ובין הגאונים, אסור להם לבני העיר ליחלק ולנהוג במנהג פשוט קצת כאחד וקצת כאחר, אלא יעמדו על המניין ויעשו כולן על פי הרוב. בד"א בבית דין אחד בעיר אחת כגון אם היתה ישיבה אחת ומקצת החכמים נוהגין איסור ומקצתן היתר, אבל אם היו שתי בתי דינין בעיר אחת ונחלק בית דין זה מבית דין זה אין בהן משום לא תתגודדו, וכל שכן ב' עיירות הנחלקות זו מזו.
<h2>דף יז.</h2>
עיקר מצות ייבום היא שיבוא היבם על היבמה, אבל תקנו חכמים שיקדש אותה תחלה כדרך כל אשה שמתקדשת תחלה ואחר כך נכנסת לחופה, והוא הנקרא מאמר יבמין שאינו קונה ביבמה מן התורה אלא מדברי סופרים. לפיכך אם היו שני אחים ומת אחד מהם ועשה השיני מאמר באשתו, ויש לשיני אשה אחרת ואחר כך נולד לו אח שלישי שלא היה בעולמו שלראשון, ומת השיני ונפלו שתי נשיו לפני השלישי, הראשונה יוצאה בלא חליצה ובלא ייבום משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, שהיא ערוה לו, והשנייה חולצת ולא מתייבמת על ידי המאמר שאין קניינו קניין גמור אלא מדברי סופרים. אפי' לא עשה השיני מאמר באשת הראשון, הואיל והיתה זקוקה לו לייבום הזקוקה הרי היא ככנוסה מדברי סופרים, והרי אשת השיני צרה לאשת הראשון מפני זיקתה וגם בזו אשת השיני זו חולצת ולא מתייבמת כמו שביארנו. כעניין שביארנו באשת אחיו שלא היה בעולמו, כך הוא הדין בכל ערוה שענוש עליה כרת שצרתה על ידי מאמר או על ידי זקה בלבד חולצת ולא מתייבמת.
<h2>דף יז:</h2>
היבמה שמתה עד שלא נתייבמה ולא חלצה אסור היבם באמה או בבתה, הואיל והיתה זקוקה ליבם הרי היא ככנוסה מדברי סופרים, בין אם היתה זקוקה ליבם אחד בין אם היתה זקוקה להרבה יבמין, ואמה הרי היא כחמותו שליבם ובתה הרי היא כבת אשתו, וכן כל הקרובות האסורות לו מחמת אשתו אסורות לו מחמת זקוקתו כמו שביאר מז"ה בפסקיו [י"ח ע"ב].
<h2>דף כ.</h2>
כל יבמה שאסורה ליבם איסור ערוה שענוש עליה כרת לא חולצת ולא מתייבמת לא היא ולא צרתה כמו שביארנו. היתה אסורה ליבם איסור לאו כגון גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, או ממזרת ונתינה לישראל [או] איסור לאו ועשה כגון אלמנה מן הנישואין לכהן גדול, שכת' בה [ויקרא כ"א] אלמנה לא יקח, ועוד כת' [שם] והוא אשה בבתוליה יקח [בתולה] ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן שנייות לעריות האסורות על היבם מדברי סופרים הרי אילו חולצות ולא מתייבמות, ופוטרות צרותיהן בחליצתן, וצרותיהן או חולצות או מתייבמות כמבואר בקונטרס הראייות בפרק בית שמאי בראיי' ג'.
<h2>דף כ:</h2>
פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם והזקן אע"פ שאינם מיילדים הרי הם בני חליצה וייבום, ואם מתו אחיהם בלא זרע ויבמו את נשותיהם ייבומן ייבום גמור, אבל לא ייבמו לכתחילה פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם לפי שנ' [דברים כ"ג] לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה', והרי הן כשאר חייבי לאוין שחולצין ולא מייבמין כמו שביארנו. ואם מתו הם אחיהם הכשרים חולצין או מייבמין לנשותיה' כמו שמבואר בפרק הערל [ע"ט ע"ב].
סריס חמה והוא שנולד כך ממעי אמו ולא היתה (לה) [לו] שעת הכושר מעולם כמו שיתבאר בפרק הערל. וכן האיילונית אינן בתורת חליצה וייבום כל עיקר, ולא חולץ ולא מייבם לאשת אחיו שמת בלא זרע. וכן אחיו לא חולץ ולא מייבם לאשתו שנאמר [דברים כ"ה] ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי. וכן האיילונית שנפלה לפני יבם פטורה מן החליצה ומן הייבום שנ' [שם] אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. וכל יבמה שהיא פטורה מן התורה מן החליצה ומן הייבום הרי היא כאשה שיש לה בנים שאסורה לייבום איסור ערוה, וצרת איילונית מותרת.
בא יבם על היבמה שאיסורה איסור לאו קנאה בביאתו ופוטרת צרתה, לפי שמצות עשה שלייבום דוחה [מצות] לא תעשה, וכל שכן אם היה איסור היבמה מדברי סופרים בלבד, ואסור לקיים אותה היבמה בביאה שנייה שכבר נתקיימה מצות ייבום בביאה ראשונה, אלא מגרשה בגט ומותרת להנשא לעולם. היה איסורה איסור לאו ועשה לא קנאה היבם בביאתו, שאין מצות עשה שלייבום דוחה איסור לאו ועשה, אלא הרי זה חולץ לה להתירה לעולם.
<h2>דף כא.</h2>
אע"פ שלא נאסרו מן התורה אלא העריות הכתובות, חכמים עשו סייג לתורה וגזרו על כל הדומה להן והן הנקראות שנייות, כיצד אמו ערוה אם אמו שנייה ואין לה הפסק אלא אפי' אם אם אמו ואפילו עד מאה דור אסורה לו, וכן אם אביו שנייה ואפילו אם אם אביו אסורה לו עד מאה דור. ורבי' משה [אישות פ"א ה"ו] אוסר אפי' אם אבי אביו ואם אבי אמו, ולי נראה שהן מותרות כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ח'. אשת אביו ערוה אשת אבי אביו שנייה, ואין לה הפסק אלא אפילו אשת אבי אביו עד מאה דור אסורה. אשת אבי אמו שנייה ויש לה הפסק, שאשת אבי אבי אמו מותרת. אשת אחי האב מן האב ערוה, אשת אחי האב מן האם וכן אשת אחי האם מן האב, ואפילו אשת אחי האם מן האם שנייה ויש להם הפסק, שאפילו אשת אחי אבי האב מן האב מותרת, לפי שקרובת אחוה מתרחקת והרי הוא שלישי בראשון וכשר להעיד עליה. וכן מותר אדם באחות אבי אביו אע"פ שאחות אביו היא ערוה אצלו. כלתו ערוה כלת בנו שנייה ואפילו כלת בן בנו עד כמה דורות אסורה, ואסרו כלת בתו משום כלת בנו, ולמטה ממנה כגון כלת בת בתו מותרת. ואומר אני שאף כלת בתו לא נאסרה אלא למי שהיתה לו כלת הבן וכלת הבת. אבל מי שהיתה לו כלת הבת בלבד מותרת היא לו לאחר שתתאלמן או שתתגרש כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. בתו ובת בתו ובת בנו ערוה דור שלישי להם שנייה, דור רביעי שלהן מותרת. וכן בת אשתו ובת בתה ובת בנה ערוה דור שלישי שלהן שניי', דור רביעי שלהן מותרת. וכן חמותו ואם חמותו ואם חמיו ערוה דור שלישי שלהן שנייה, דור רביעי שלהן מותרת. ומותר אדם בבת אחיו ובבת אחותו, ובאשת בן אחיו ובאשת חמיו שאינה חמותו. וכן באשת חורגו וכן חורגו מותר באשתו. וכן מותר אדם בשאר כל הקרובות שאין מנויין בין העריות שבתורה ולא נמנו כאן בין השנייות.
<h2>דף כב.</h2>
זה שכתוב בתורה [דברים כ"ה] כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם לעניין ייבום וחליצה, אפי' היה אחד מהם ממזר הרי הוא אחיו לכל דבר ליורשו וליטמא לו אפילו אם הוא כהן. היה לאביו בן מן השפחה כנענית ומן הנכרית אינו נקרא בן, ואין לו שום אחוה עמו לכל דבר. וכן (מי) [מה] שאמרה תורה [שם] ובן אין לו אפי' בא על הערוה והוליד ממנה בן שהוא ממזר, פוטר אותו ממזר אשת אביו מן החליצה ומן הייבום, והרי הוא בנו לכל דבר וחייב על מכתו ועל קללתו אם עשה אביו תשובה. היה לו בן מן השפחה כנענית ומן הנכרית הרי בנה כמוה ואינו קרוי בן אביו לכל דבר, בין שהוליד בן משפחתו בין שהוליד בן משפחה אחרת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף כב:</h2>
מצוות ייבום שאמרה תורה אינו אלא כשמת אחיו בלא זרע, שנ' [דברים כ"ה] ומת אחד מהם ובן אין לו עיין עליו בכל זרע שיש לו.
<h2>דף כג.</h2>
וכן מה שאמרה תורה ערות אחותך לא תגלה אפילו נולדה לאביו מן הערוה, נולדה מן השפחה ומן הנכרית הרי כמוה כמו שביארנו. כללו שלדבר ישראל שבא על השפחה ועל הנכרית וולדה כמוה לכל דבר ואין בו שום קדוש' ישראל. וגוי ועבד כנעני הבא על בת ישראל וולדה כמוה ויש בו קדושת ישראל לכל דבר אלא שבתו פסולה לכהונה כשאר כל פסולי כהונה.
<h2>דף כג:</h2>
שנים שקידשו שתי אחייות, אחד קידש האחת ואחד קידש השנייה ונתחלפו להן, זה אינו יודע אי זו קידש וזה אינו יודע אי זו קידש, כל אחד אסור בשתיהן שאינו יודע אי זו אשתו ואי זו אחות אשתו, אלא כל אחד נותן גט לזו וגט לזו. מתו עד שלא נתנו גט ולזה אח אחד ולזה אח אחד זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן, לזה אח אחד ולזה שנים, היחיד חולץ לשתיהן, והשנים אחד חולץ לאחת ואחד מיבם לאחרת לאחר חליצת אחיו ואחר חליצת היחידי שחלץ לשתיהן. קדמו וכנסו השנים אחר שחלץ היחידי לשתיהן, אע"פ שיש לומר שמא הראשון שייבם לא בא על אשת אחיו אלא על אחותה שהיא אחות זקוקתו ואסורה לו מדברי סופרים, הואיל והדבר ספק שיש לומר אשת אחיו ייבם, ואף אם זו אינה אשת אחיו אלא אחות זקוקתו הרי חזר אחיו ובא על אחותה ופקע זיקתה מעל הראשו' לפיכך אין מוציאין מידן. קדם אחד מהם וייבם או שקדמו שניהם וייבמו עד שלא חלץ היחידי לשתיהן מוציאין מידן שהרי אחת מהם היתה יבמה שליחידי, וזה בא עליה עד שלא חלצה מיבמה שאסורה עליו בלאו. היו לאותם שקידשו לזה שני אחים ולזה שני אחים, אחד מאחיו שלזה חולץ לאחת ואחד מאחיו שלזה חולץ לאחת, והשניים אחרים זה מייבם חלוצתו שלזה וזה מייבם חלוצתו שלזה. קדמו שנים האחים וחלצו לשתיהן לא ייבמו שנים האחים לשתיהן, ואם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. ואפי' אם היו שניהם כהנים שהחלוצה אינה אסורה לכהן אלא מדברי סופרים, ואילו כל אחת ואחת חליצתה בספק ובספק חלוצה לא גזרו.
<h2>דף כד:</h2>
הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה הרי זו לא יקחנה לאשה, לפי שהוא מאמת החשד הנטען עליו, ועל כזה נאמ' [משלי ד'] הסר ממך עקשות פה וגו', ואם כנסה לו לאשה אין מוציאין אותה מידו, שאף אם נתברר הדבר שבא עליה בגיותה לא נאסרה עליו לאחר שנתגיירה וכן שפחה שנשתחררה.
<h2>דף כה.</h2>
הנטען על אשת איש והוציאה בעלה מפני אותו החשד אע"פ שאין עדים מעידים על אותו זנות, אלא שראו בה דברים מכוערים וקול יצא בעיר שפלונית זינתה עם פלוני, הרי זו אסורה על אותו הנטען עולמית ואף אם כנס יוציא. כיצד הן הדברים מכוערים כגון שראו רוכל יצא מן הבית ואשה חוגרת בסינר, או שהיה רוכל יוצא ונמצא רוק לה למעלה מן הכילה, או שהיה רוכל יוצא ונמצא מדרך מנעלי' הפוכים תחת המטה, שנראים הדברים שיצא אדם מתחת המטה ולפיכך דריכתו הפוכה כלפי חוץ. וכן כל כיוצא באלה הדברים הרי אשה זו אסורה לנטען והוא שיצא קול בעיר שזנתה פלונית עם פלוני ונמשך אותו הקול עד יום ומחצה, ואם פסק [בינתיים אין חוששין לאותו הקול ואם פסק] מחמת יראה הרי הוא כאלו לא פסק, ואם חזר ונמשך הקול אחר שפסק אין תולין שפסק מחמת [יראה] אלא הרי הוא כפסק מוחלט ואינו קול. וכן אם יש להם בעיר אויבים האויבים מוציאין אותו הקול ואין חוששין לו והרי אשה זו מותרת לנטען. ולא אסרו אשה זו לנטען אלא על ידי קול ודבר מכוער כמו שביארנו אלא כשאין לה בנים מבעלה, אבל אם יש לה בנים מבעלה אם כנסה הנטען לא תצא, שראוי לבית דין לשתק אותו הקול ואותו החשד שלא להוציא לעז על בני הבעל שהם ממזרין, ואם יש עדים שזינתה אפילו יש לה כמה בנים תצא. המורה [רש"י כ"ה ע"ב] ומז"ה אומרי' שכשם שאסורה אשה זו לנטען בדבר מכוער וקול שאינו פוסק כמו שביארנו כך היא אסורה לבעל עצמו, ורוב הגאוני' אומרין שאינה נאסרת בכך אלא לנטען, אבל הבעל אין כח בבית דין להוציא מידו אלא על פי שני עדים שמעידים שזינתה, ושיטת התלמוד כדבריהם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. אע"פ שאין בית דין מוציאין מבעל אלא בעדים, אם רואה אדם דברים מכוערים באשתו מצוה מן התורה לגרשה שנ' [דברים כ"ה] כי מצא בה ערות דבר וגו' והלכה והיתה לאיש אחר, הכתוב קראו אחר שאין זה בן זוגו שלראשון, זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה בתוך ביתו כמו שמבואר בסוף מסכת גיטין [צ' ע"ב].
גירשה בעלה מפני דבר מכוער כמו שביארנו, והלכה ונשאת לאחר וגירשה השיני לא ישאנה הנטען עליה מן הבעל הראשון, ואם כנס אין מוציאין אותה מידו שכבר בא הבעל השיני והפסיק הקול הראשון.
העד שהתיר האשה בעדותו, כגון שהעיד עליה שמת בעלה, או שהביא גטה ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הרי זה לא ישאנה, שמא עיניו נתן בה ולכך העיד עליה.
<h2>דף כה:</h2>
וכן חכם שהורה על האשה שאסורה לבעלה ועל ידי כן גירשה לא ישאנה החכם שלא יאמרו לכך אסרה על בעלה כדי שישאנה הוא, ואם עבר החכם או העד ונשאה אין מוציאין מידו. והמביא גט מארץ ישראל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הרי זה מותר לישא אותה לכתחלה.
<h2>דף כו.</h2>
ואם היו לעד או לחכם נשים בשעת העדות או ההוראה ומתו נשותיהן או שנתגרשו אחר כך מפני מרד שלהן לא מפני מרד הבעל, מותרות אותן הנשים לינשא להם לכתחלה. ואם מפני מרד הבעל נתגרשו נשותיהן אסורות אותן הנשים לינשא להם. ואם נשאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו מותרות להנשא לעד או לחכם. וכן מותרות מתחלה להנשא לבניהם ולאחיהם או לאבותיהם, ומותרת האשה להנשא לאחד מן העדים החתומים בגטה, או לאחד מן העדים המעידים על מיאונה, או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם, שלא אסרו מפני החשד אלא על היחיד שהעיד או שהורה.
הנטען מן האשה אפילו פנויה אסור לישא אמה או בתה או אחותה, שלא תהא רגילה אצלו האשה שנטען עליה ועכשיו נעשית עליו ערוה.
ארבעה אחים, ב' מהם נשואים שתי אחיות ומתו ונפלו האחיות לפני היבמין, בין שהיו היבמין שנים בין שהיו שלשה או אחד הרי האחיות האילו חולצו' ולא מתייבמות, וכן צרותיהן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב', לפי ששתי האחיות זקוקות ליבמין והמייבם (לאחד) [לאחת] מהן הוא פוגע באחות זקוקתו שאסורה מדברי סופרי' כאחות אשתו. קדם אחד מהן וחלץ לשנייה שמת בעלה אחרון מותר אחיו לייבם את הראשונה, שהרי בנפילתה היתה זקוקה היא לבדה ומותרת להתייבם, ובנפילת השניי' נאסרה הראשונה, לפיכך אם חלצה השנייה תחלה חוזרת הראשונה להתירה הראשון להתייבם לאחיו שלחולץ ולא לחולץ עצמו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
האחיות הזקוקות לאחים שאסורות להתייבם כמו שביארנו, וכן כל יבמה שאסורה להתייבם חליצתה פסולה וכל שחליצתה פסולה אינה [ניתרת] עד שתחלוץ מכל האחים כמבואר בקונטרס הראייות בפרק רבן גמליאל. אע"פ שכל יבמה שנתייבמה או חלצה מיבמה פוטרת צרתה שהיא אשת בעלה, חליצת האחיות האסורות להתייבם כמו שביארנו אינה פוטרת צרותיהן, אבל חליצת הצרות פוטרת האחיות, שאע"פ שגם הצרות אסורות להתייבם כמו האחיות כמו שביארנו, הואיל ואין איסורן מחמת עצמן אלא מחמת האחיות חליצתן מעולה משל אחיות, וחליצת המעולה פוטרת הגרועה, ואין חליצת הגרועה פוטרת המעולה אלא פוטרת עצמה בלבד.
היתה אחת מן האחיות אסורה על אחד מן היבמין איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה, שאין הערוה זקוקה לו שתיאסר אחותה משום אחות זקוקה, לפיכך אם לא היה איסורה איסור ערוה אלא איסור שנייה או איסור חייבי לאוין הרי זו זקוקה לו ואחותה אסורה משום אחות זקוקה. היתה אחת מהם אסורה על האחד איסור ערוה וכן השנייה אסורה לשיני איסור ערוה, האסור לזה מותר לזה והאסור לזה מותר לזה, ואם היו להם שאר אחים ששתיהן זקוקות להם אסורין בשתיהן.
<h2>דף כז.</h2>
וכן יבם שנפלו לו שתי יבמות מאח אחד ועשה מאמר באחת מהן וחלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה, לפי שחליצתה גרועה שאין חליצתה פוטרתה עד שיתן אף גט למאמרו. [חלץ לצרה נפטרה בעלת מאמר מן החליצה אלא שצריכה גט למאמרו] וכן אם נתן היבם גט לאחת מן היבמות פסולה לייבום וחליצתה פסולה, ואין חליצתה פוטרת צרתה, חלץ לצרה נפטרה בעלת הגט. היתה אחת מן היבמות אסורה ליבם משום שנייה או משום חייבי לאוין, אע"פ שחליצתה פסולה חליצה היא הואיל ולא נתחדש הפסול הזה בנפילתה, אלא מתחל' היתה פסולה ועומדת חליצתה פוטרת צרתה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א' ובראיי' ג'. עשה היבם מאמר באחת מן היבמות ונתן גט לצרתה, או שעשה מאמר לשתיהן, או שנתן גט לשתיהן חליצת האחת פוטרת צרתה.
<h2>דף כז:</h2>
וכן אם מתה השנייה הותרה הראשונה, אבל אם מתה הראשונה לא הותרה השנייה, הואיל והיתה אסורה בשעת נפילתה נאסרה עולמית. קדם אחד מהם וחלץ לראשונה השנייה אסורה להתייבם הואיל והיתה השנייה אסורה בנפילתה שוב אין לה היתר עולמית. לפיכך אם באו היבמין תחלה להמלך בבית דין מורין להם לחלוץ לשתיהן, שמא יחלוץ האחד לראשונה וייבם האחר את השנייה. ואם קדמו שני היבמין וייבמו שתי אחיות יוציאו, והוא שנתייבמה הראשונה תחלה, אבל נתייבמה השנייה תחלה היא תצא, אבל הראשונה תתייבם לכתחלה אחר שפקעה זיקת השנייה והיא היתה מותרת בנפילתה.
<h2>דף כט.</h2>
שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות והשלישי מופנה, מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה המופנה מאמר ואחר כך מת אחיו השיני הרי זיקת השנייה אוסרת אחותה בעלת המאמר, לפי שאין קניין המאמר גדול כקניין הייבו' לדחות את אחותה וחולץ לשתיהן ועוד נותן גט לבעלת המאמר מפני מאמרו. מתה השנייה עד שלא חלץ לבעלת המאמר ועד שלא נתן לה גט הרי בעלת מאמר מותרת לו, הואיל והיתה מותרת בשעת נפילה ונאסרה בנפילת אחותה ועוד חזרה והותרה ותחזור להיתרה הראשון, וזה מבואר בפרק שלפנינו [כ"ז ע"ב].
<h2>דף ל.</h2>
היה השלישי נשוי נכרית, בין שמת אחד מבעלי אחיות וייבם נשוי נכרית את אשתו, בין שמת נשוי נכרית וייבם אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת גם השיני, ונפלו הנכרית ואחת מן האחיות לפני הנשוי האחות השנייה, הרי האחות יוצאה משום אחות אשה והנכרית משום צרתה, ואם לא הספיק לייבם עד שמת, הואיל והיתה זקוקה לו לייבום או הנכרית לאחד מבעלי אחיו', או אחת מן האחיות לבעל הנכרית, הרי נעשית הנכרית צרת אחות אשה בזיקה, וכשנפלו שתיהן לפני האח האחר הנכרית חולצת ולא מתייבמת.
מת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ואחר כך מתה אחותה שהיא אשת השיני ועוד מת נשוי נכרית ונפלו הנכרית והאחת מן האחיות שייבם לפני האח השיני שכבר מתה אשתו, הואיל והאחות הזאת היתה אסורה עליו בנפילת ראשונה כשהיתה אשתו קיימת הרי זו אסורה עליו עולמית, שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עליו עולמית, ופוטר' אף הנכרית שהיא צרתה מן החליצה ומן הייבום. מת נשוי נכרית מתייבמת לאי זה שירצה. לא הספיק אחד מהם לייבם עד שמת, והרי אשתו שהיא אחת מן האחיות והנכרית נופלות לפני האח הנשאר, האחות פטורה מן החליצה ומן הייבום לפי שהיא אחות אשתו שלזה הנשאר, והנכרית חולצת ולא מתייבמת לפי שהיתה זקוקה לאחיו השיני שמת והרי היא צרת אחות אשה בזיקה. גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת בין שכנס הנכרית עד שלא מת בין שלא כנסה עד שמת, הואיל ובשעת מיתתו לא היתה צרת אחות אשה לא בזיקה ולא בנישואין שהרי גירש [את] אשתו שהיא אחת מן האחיות קודם שמת הרי הנכרית מותרת להתייבם לאחיו השיני, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. ונראה בעיניי שאם היו שלשה אחים נשואין שלש נשי' נכרייות ומת אחד מהן, והרי אשתו זקוקה לשני אחיו, והיה בנים לאחד מהן ומת, הרי זו אסורה להתייבם לאותו האח הנשאר הואיל והיתה זקוקה לאחיו שיש לו בנים הרי היא כאשת אחיו שיש לו בנים ואסורה, כמבואר בקונט' הראייו' בראיי' ד'.
<h2>דף ל:</h2>
היתה אחות אשתו או כל אשה שהיא ערוה לו מקודשת לאחיו קידושי ספק, כגון שזרק לה קידושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה, או שהיתה מקודשת לאחיו בודאי אלא שגירשה גירושי ספק כגון שזרק לה גטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה, או שגירשה בגט שאין בו זמן שאינה ראויה להנשא בו לכתחילה ואחר כך מת הרי צרתה צרת ערוה בספק וחולצת ולא מתייבמת. ואם נתגרשה הערוה בגט שאין בו זמן ונתייבמה צרתה לא תצא, שאף הערוה אם נשאת באותו הגט לא תצא כמו שמבואר בפרק המגרש [פ"ו ע"ב]. וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ט].
<h2>דף לא.</h2>
וכן אם נפל הבית עליו ועל אשתו שהיא ערוה לאחיו ואינו יודע אם הבעל מת תחלה והרי הצרה צרת ערוה בשעת מיתת הבעל, או שמא הערוה מתה תחלה ואין הצרה צרת ערוה בשעת מיתת הבעל, הרי זו חולצת ולא מתייבמת.
<h2>דף לא:</h2>
היבמה שיש לה זיקת שני יבמין חולצת ולא מתייבמת. כיצד, שלשה אחים נשואין שלש נשים נכרייות ומת אחד מהן ועשה השיני מאמר באשתו ומת, והרי היא זקוקה לשלישי מכח אחיו הראשון שהיתה קנויה לו מן התורה, ומכח אחיו השיני שהיתה קנויה לו מדברי סופרים על ידי המאמר, וחולצת ולא מתייבמת.
מי שהיתה חציה שפחה וחצייה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם הרי זו מתייבמת ללוי, שאם קידושי ראובן קידושין קידושי שמעון אינן קידושין, ואם קידושי שמעון קידושין קידושי ראובן אינן קידושין, ואין עליה אלא זיקת יבם אחד כמבואר בפרק השולח גט [גיטין מ"ג ע"א].
עשו ביאת קטן כמאמר בגדול כמו שיתבאר בהלכות הללו בפרק הבא על יבמתו [עי' ס"ח ע"א]. לפיכך בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת, אם לא ידע את הראשונה משהגדיל ומת, הרי יש על הראשונה זיקת שני יבמין ושתיהן חולצות ולא מתייבמות, כמבואר בקונטרס הראייות בסוף פרק אשה רבה בראיי' י"ח. אם ידע את הראשונה משהגדיל הרי היא כאשתו גמורה, ואם מת הרי הן שתי יבמות מבית אחד וחולץ או מייבם לאי זו שירצה והשנייה פטורה.
<h2>דף לב.</h2>
נתן השיני גט למאמרו בעל המאמר כאלו אינו ואינה זקוקה אלא מכח הראשון בלבד, ומותרת להתייבם גם היא גם אשת השיני, והוא שפירש הגט למאמרו, אבל אם נתן גט סתם חולצת ולא מתייבמת.
<h2>דף לג:</h2>
שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה נתחלפו להם בלי כונה, הרי אילו חייבין עליהן קרבן חטאת משום שגגת אשת איש, ואם היו אחין אף משום אשת אח, ואם היו אחיות אף משום ואשה אל אחותה, ואם היו נדות אף משום נדה, ומפרישין אותן שלשה חדשים שמא נתעברו מביאת זנות והולד ממזר, ואם יחזרו לבעליהן מיד יתלו הולד בבעליהן בחזקת שהוא כשר. ואם היו קטנות ולא היו ראויות להתעבר מחזירין אותן לבעליהן מיד, ונפסלו בביאה זו שלזנות מן הכהונה ומן התרומה.
<h2>דף לד:</h2>
ביאה שלא כדרכה הרי היא בכל דבר ואפי' בשפחה חרופה, שנ' [ויקרא י"ח] משכבי אשה שתי משכבות יש לאשה, חוץ מטומאת שכיבה שנ' [שם ט"ו] ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים, ודרשו רבותינו שכבת זרע פרט להעראה אותה פרט שלא כדרכה.
<h2>דף לה:</h2>
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד שלקיימא הרי היא כאילו לא חלצה שהולד פוטרה מן החליצה ומן הייבום, והוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה. ואם אין הולד שלקיימא חליצתה חליצה להחמיר שהוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה ואסורה להתייבם, ואין חליצתה זו מתירתה להנשא שאין חליצת מעוברת מועלת להתיר, וצריכה שתחזור ותחלוץ לכל האחין כדין חליצ' פסולה שצריכה לחזר על כל האחין, כמבואר בקונט' הראייות בראיי' א'. הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד שלקיימא יוציא, וחייבין בקרבן שהרי היא אשת אח שיש לה בנים, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת. אין הולד של קיימא יחזור ויבעול והרי היא כאשתו לכל דבר, אבל בביאה ראשונה שבא עליה כשהיא מעוברת לא קנאה, ואם בא לפוטרה צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו.
הכונס את יבמתו וילדה עד שלא עברו ט' חודשים למיתת בעלה הראשון, והרי הולד הזה ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, מגרשה בגט וחייבין באשם תלוי והולד כשר, וראוי להיות אפי' כהן גדול. ילדה לו בן שיני השיני ספק ממזר, שאם הולד הראשון בן ט' לראשון הרי היא ערוה לשיני, ואם הוא בן שבעה לאחרון הרי היא בהיתר לשיני.
<h2>דף לו.</h2>
החולץ למעוברת הרי זו לא תנשא צרתה שאם תלד [ולד] שלקיימא הוולד פוטרה ולא חליצתה, וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. ואם לא היה הולד שלקיימא חליצת המעוברת אינה חליצה וחוזר וחולץ לצרה שהיא חליצה מעולה.
האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך הרי זו לא תנשא לשוק ולא תתייבם ליבם עד שתדע שמא מעוברת צרתה, אם תלד ולד שלקיימא אינה ראוייה לייבם, ואם לא תלד ולד שלקיימא אינה יכולה להנשא עד שתחלוץ ליבמה.
<h2>דף לו:</h2>
כל ששהה ל' יום באדם בידוע שהוא בן קיימא שנ' [במדבר י"ח] ופדוייו מבן חודש תפדה, ואפי' ידע בודאי שנולד לשמונה חדשים והנולד לשמונה חדשים אינו חי, זה הואיל וחי עד שלשים בן קיימא הוא ובידוע שנגמרה צורתו לשבעה חדשים ונשתהה במעי אמו אחר כך חודש, ומעשה באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשתהה י"ב חודש ואחר כך ילדה אשתו והכשירוהו חכמים, שאיפשר שנשתהה במעי אמו לאחר שנגמרה צורתו, כמו שמבואר בפרק הערל [פ' ע"ב]. מת הולד בתוך שלשים יום ללידתו הרי הוא ספק ואשת אביו חולצת ולא מתייבמת, והוא שאין הדבר ידוע אם כלו לו חדשיו, אבל אם ידוע שלא כלו לו חדשי הלידה כגון שנולד לשמונה חדשים או שלא נכנס לז' חודשים, הרי זה נפל ודאי ואשת אביו מותרת ליבם. ואם ידוע שכלו [לו] חדשיו שנולד לט' חודשים גמורים מכיון שיצא לאויר העולם הרי הוא בחזקת בן קיימא לכל דבר. מת הולד ביום שלשים ללידתו או שנהרג בתוך שלשים ונתקדשה אמו לשוק בחזקת שהיה לבעלה בן ואינה זקוקה ליבם, אם לישראל נתקדשה שהחלוצ' מותרת לו חולצת ליבמה הואיל וולד זה לא עברו עליו שלשי' יום ומותרת למקדש, ואם לכהן נתקדשה הרי זו לא תחלוץ שלא לפוסלה לכהן המקדשה, ואומרין ולד שלקיימא היה. ונראה בעיני שאחר שהתרתה לכהן בלא חליצה אפילו אם מת הכהן אחר כך אין מצריכין אותה חליצה אע"פ שרוצה להנשא לישראל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. ואם מת הולד בתוך שלשים מיתת עצמו אינה ניתרת אלא בחליצה ופסולה לכהן המקדש, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף לז:</h2>
לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך ויש' אשה במדינה אחרת, שאם יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו. וכל שכן אם בא אדם על נשים הרבה דרך זנות, שמא הן מתעברות ממנו ושמא ישא את אחותו שאין מכירין אבותיהן. תלמידי חכמים מותר להם לישא נשים בהרבה מקומות לפי שהם אנשי השם ובניהם ובנותיהם נקראין על שמם. ומגדולי החכמ' היה דרכם לישא נשים על ימים ידועים במקומות שהיו הולכים כדי שיעמדו בלא הרהור, ומודיעין להם מתחלה שבדעתם לגרשם לפי שאסור [לו] לאדם לישא אשה ובדעתו לגרשה שנ' [משלי ג'] אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך, לפיכך צריך להודיע אותה מתחלה שעל דעת כן נושא אותה.
הרי שבאו לטעון זה הספק עם היבם בנכסי המת, הספק אומר אני בן המת ואני יורש כל נכסיו, והיבם אומ' לספק אתה בני ואני יורש כל נכסי המת, הואיל וטענתם מסופקת וחזקתם מסופקת ממון המוטל בספק חולקין. מת היבם אחר שחלק בנכסי המת ובא הספק לטעון על בני היבם, שאם הוא בן היבם יטול כאחד מהם בנכסי היבם, ואם הוא בן המת יחזירו לו החלק שנטל אביהם בנכסי המת, הדין עם הספק ויחזירו לו נכסי המת או יתנו לו חלק כאחד מהם בנכסי היבם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
בא הספק לחלוק בנכסי היבם על כל פנים, לפי שנכסיו מרובין ונוח לו ליטול בנכסי היבם כאחד מבניו מליטול נכסי המת אין שומעין לו, לפי שהם ודאי בירושת היבם והוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. בא הספק לטעון עם בני היבם בנכסי המת הספק אומר אני בן המת ואני יורש כל נכסיו, ובני היבם אומרין אתה אחינו ואין לך אלא כאחד ממנו בין בנכסי המת בין בנכסי היבם, הרי זה נוטל תחלה חלק אחד בנכסי המת על פי הודאתם שהם מודים לו שראוי ליטול בהם כאחד מהם, ושאר נכסי המת הוא מבקש לירש הכל והם מבקשין לירש הכל וממון המוטל בספק חולקין מחצה לו ומח' להם. ובנכסי היבם אין הספק נוטל כלום שהרי הוא אומר שאינו בן היבם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף לח.</h2>
ספק ויבם שבאו לטעון בנכסי אביו שליבם, הספק אומר אני בן המת והריני עומד במקומו לחלוק בנכסי אביו שליבם, והיבם אומר אתה בני ואין לך בנכסי אבי כלום, הואיל והיבם ודאי בירושה אף לפי טענות שכנגדו, והספק מסופק אין הספק מוציא מידי ודאי והכל ליבם. ספק ובני יבם שבאו לטעון בנכסי אביו שליבם, הספק אומר אני בן המת ואני יורש חצי נכסי הזקן, ובני היבם אומרין לו אתה אחינו ואין לך בנכסי הזקן אלא כאחד ממנו, הרי הם נוטלין תחלה חצי נכסי הזקן כפי מה שהוא מודה להם, ועוד הוא נוטל בנכסי הזקן כאחד מהם כפי מה שהם מודים לו, והשאר הוא ממון המוטל בספק ומחלקין מחצה לו ומחצה להם.
אביו שליבם שבא לטעון עם היבם בנכסי הספק, היבם אומר הספק הוא בני ואני יורש כל נכסיו, והזקן אומ' הספק בן המת ואני יורש כל נכסיו, הואיל וזה טוען לירש הכל וזה טוען לירש הכל חולקין בנכסים שנמצאו לספק בשעת מיתתו, ולא מה שנטל היבם כשטען עם הספק בנכסי המת, שכבר זכה בהן היבם על פי בית דין ואינו חוזר מטענתו הראשונה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח' ובראיי' ט'.
אביו שליבם שבא לטעון עם הספק בנכסי היבם, שהספק אומר אני בן היבם ואני יורש כל נכסיו, ואביו שליבם אומ' לו אין אתה בן היבם ואני יורש כל נכסי היבם שהוא בני חולקין. ואם חלק היבם בחייו עם הספק בנכסי המת נוטל עכשיו הספק כל נכסי המת, שהרי הזקן מודה לו שהוא בן המת, ובשאר נכסי היבם שזה טוען לירש הכל וזה טוען לירש הכל חולקים בשוה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיית י"ח. וכן הדין אם היו ליבם בנות ובא הספק לטעון שהוא בן היבם והוא יורש כל נכסיו שאין לבנות במקום הבן כלום, ובנות היבם אומרות שהוא בן המת והן יורשות כל נכסי היבם, הואיל והם מסופקות לירש הכל והוא מסופק לירש הכל חולקין מחצה לו ומחצה להם כמו שביאר מז"ה, וכן כל כיוצא בזה. ואומר אני שאף בדין זה ראוי לדון בטומטום בין הבנות שלכל אדם, שאם הוא זכר הוא ראוי לירש ואם הוא נקבה ראוי ליטול כאחת מן הבנות, לפיכך נוטל תחלה כאחת מהן אף לפי טענתן, והשאר מחצה לו ומחצה להן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
<h2>דף לט.</h2>
הכונס את יבמתו הרי היא כאשתו לכל דבר, ואם בא לגרשה מגרשה בגט, ואם רוצה להחזירה הרשות בידו, שנ' [דברים כ"ה] ולקחה לו לאשה ויבמה, כיון שלקחה נעשית כאשתו.
זה שכתוב בתורה [דברים כ"ה] והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו, לא שיקרא בן היבם בשם המת, ואע"פ שבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, מקרא זה הוציאו אותו מידי פשוטו על פי הקבלה ודרשו והיה הבכור ביבם עצמו, ולמדו מכאן שמצו' בגדול לייבם ואם קדם הקטן וייבם זכה כמבואר למעלה בפרק שיני [כ"ד ע"א]. לא רצה הגדול לייבם מחזירין על כל האחים והגדול גדול קודם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד. לא רצו לייבם חוזרין אצל הגדול לחלוץ, לא רצה מחזירין על כל האחין לחלוץ, לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה וכופין אותו עד שיחלוץ או עד שייבם. תלה באחיו הגדול ממנו שהוא במדינת הים, או שתלה באחיו הקטון [עד] שיגדיל וייבם ויהיה ראוי ליבם, אע"פ שמצות ייבום הקטן קודמת לחליצת הגדול אין שומעין לו להשהות המצוה, אלא מוטב שיחלוץ הוא עכשיו.
<h2>דף לט:</h2>
מצות ייבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו הדורות כשרין והיו מתכונין לשם מצוה, אבל עכשיו שאין הדורות מתכונין לשום מצוה אלא לשום אישות או לשום נוי או לשום ממון אמרו מצות חליצה קודמת למצות ייבום. אע"פ שמצות חליצה קודמת אם רצה היבם לייבם אין כופין אותו לחלוץ, שברצונו תלה הכתוב שנ' [דברים כ"ה] ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ולפיכך תקנו לכתוב בגט חליצה ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יבם, אבל בית דין מחזרין אחר חליצה ומפתין אותו לחלוץ שמצות חליצה קודמת, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אע"פ בראיי' כ"א. ומלמדין את היבם הבא לייבם שיכנוס לשם מצות ייבום, שהכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות או לשם ממון הרי הוא כאלו פוגע בערוה. אע"פ שבדין תורה אין כופין את היבם לחלוץ אע"פ שהיא תובעת חליצה, כופין אותו מכח תקנת גאוני הישיבות שתקנו שכל אשה שמורדת לבעלה לכוף הבעל ליתן לה גט, וכן כופין היבם לחלוץ ליבמתו כשהיא מורדת בו ותובעת ממנו חליצה, וכבר ביארנו זה בפרק אע"פ [עי' שלה"ג כתובות כ"ז ע"ב בדפי הרי"ף].
<h2>דף מ.</h2>
ואם חלץ היבם ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין בנכסי המת, ואם יש להן אב הרי נכסי המת לאביו שהאב קודם לכל יוצאי יריכו, הואיל ולא רצה לייבם.
הכונס את יבמתו זכה בכל נכסי אחיו המת שנ' [דברים כ"ה] יקום על שם אחיו המת, יקום תחתיו לירש נחלתו. וכשם שאין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסים המוחזקין לאביו בשעת מיתתו כך אין היבם יורש נכסי המת אלא בנכסים המוחזקים לו [בשעת מיתתו], אבל בנכסים הראויין לבוא אחר מיתתו, כגון אם מת אביו או אחד ממורישיו אחר מות המת אין היבם יורש באותן הנכסים אלא כשאר היורשין, כמו שמבואר למעלה בפרק שיני [כ"ד ע"ב]
החולץ ליבמתו הרי הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, שחלוצתו הרי היא כגרושתו מדברי סופרים, וכל הקרובות הנאסרות לו מחמת אשתו אסורות לו מחמת חלוצתו, ואפי' השנייות האסורות מדברי סופרים, ואם נפלו לפניו לייבום חולצות ולא מתייבמות בין קרובות חלוצתו בין השנייות.
<h2>דף מ:</h2>
כשם שאסור בקרובות חלוצתו כך אסור בצרות הקרובות לפי שקרובות החלוצה הרי הן כחלוצה עצמה, וכשם שאסרו בצרת החלוצה כך אסרו בצרות קרובותיה. וכשם שצרת חלוצה אינה אסורה לו אלא כשנפלה לו מאחיו, כך צרות קרובות החלוצות אינן אסורות לו אלא כשנפלו בייבום מאחיו. [אבל] אם היו קרובות חלוצתו או חלוצתו נשואות לאיש נכרי צרותיהן מותרו', וכן ביאר מז"ה. צרת חלוצתו מותר בקרובותיה אע"פ שנופלות לפניו מאחיו, לפי שקרובות החלוצה אינן אסורות אלא מדברי סופרים ולפיכך לא גזרו בקרובות צרתה.
<h2>דף מא.</h2>
אחד מן היבמין שקידש אחות היבמה אסור לו לכונסה לפי שהיא אחות זקוקתו. חלץ אחיו ליבמה או שייבמה מותר לכנוס את אשתו, ואם אין שם אח אלא הוא מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, שהיבמה אסורה לו מן התורה משום אחות אשה ואשתו אסורה לו מדברי סופרים משום אחות זקוקה. מתה יבמתו מותר באשתו, מתה אשתו מותר ביבמתו הואיל והיתה יבמה זו מותרת לו בשעת נפילה עד שלא קידש את אחותה.
היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה שלשה חדשי' לאחר מיתת הבעל, ואחר חליצתה מותרת להנשא מיד, ואם חלצה או נתייבמה בתוך שלשה חדשים אם לא נמצאת מעוברת חליצתה חליצה וייבומה ייבום אלא שאסורה להנשא או להיארס אחר חליצתה שלשה חדשים למיתת בעלה, ואם נמצאת מעוברת אע"פ שהפילה אחר כך אין חליצתה חליצה ואין ייבומה ייבום כמו שביארנו למעלה.
<h2>דף מא:</h2>
היבמה שלשה חדשים הראשונים שאחר מיתת בעלה ניזונת משלבעלה, מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל' ולא משליבם, תבעה את היבם לחלוץ או לייבם וברח ניזונת משלייבם. נפלה לפני יבם קטן שאינו [ראוי] לא לחלוץ ולא לייבם אין לה מזונות לא משלבעלה ולא משליבם.
<h2>דף מב.</h2>
קטנה שנתאלמנה או נתגרשה בגט בין מן האירוסין בין מן הנישואין צריכה להמתין, ואע"פ שאינה ראוייה להריון גזירה קטנה משום גדולה, ואם היתה יתומה קטנה שמיאנה לבעלה או קטנה שנבעלה בזנות אינה צריכה להמתין, שלא גזרו בקטנה אלא אם נתגרשה או נתאלמנה וכל זה מבואר בפרק שלמעלה [ל"ד ע"ב]. והגרושה מונין לה ג' חודשים משעת כתיבת הגט שהרי מאז אסור להתייחד עמה, ואפילו לא הגיע לידה אלא אחר זמן מרובה וזה מבואר בפרק [המביא גט (גיטין י"ח ע"א)].
גייורת או משוחררת אינה צריכה להמתין, אלא אחר שנתגיירה הגויה או נשתחררה השפחה מותרת להנשא מיד, בין אם היא גדולה בין אם היא קטנה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה בראיי' ו'.
וגר וגייורת שנתגיירו איש ואשתו, צריכה לפרוש מבעלה ולא תנשא לו עד ג' חדשים, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדוש' לזרע שנזרע שלא בקדושה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה בראיי' ו' וכאן בראיי' ט"ו. ויפת תואר האמורה בתורה צריכה להמתין ג' חודשי', כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"א.
וכן לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו, לפי שאף המעוברת סופה להיות מיניקה ושמא תתעבר בימי הנקתה [ונעכר חלבה] והוא אינו מקפיד על בן חבירו להאכילו דברים הצריכים לו כשאין לו חלב אמו וימות הולד. כמה הוא זמן המניקה כ"ד חודשים חוץ מיום שילדה בו וחוץ מיום שמתארסת בו. ואומר אני שהחדשים הללו נחשבין לפי מה שבית דין קובעין אותן. נתארסה בתוך זה הזמן מנדין המארס עד שיוציאנה בגט ואפילו אם ברח כמו שביאר מז"ה, [ל"ז ע"א], ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס אם היה זה המארס ישראל, ואם היה כהן הואיל וצריך לגרשה בגט אסורה עליו עולמי', ואין לחלק בדבר זה בין מארס לנושא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. אפילו נתנה בנה להניק או שגמלתו לא תנשא ולא תתארס עד כ"ד חודש כמו שביארנו, מת בנה מותרת להנשא מיד ואין חוששין שמא תהרג את בנה. בני ביתו שלראש הגלות הואיל ואימתן מוטלת על הבריות, אם נתנה אשה מביתו בנה להניק הרי היא בטוחה שלא תחזור בה המיניקה, ולפיכך מותרת להנשא מיד אחר שנת(ן)[נה] בנה למיניקת כמו שמבואר בפרק אע"פ [כתובות ס' ע"ב], ואין ללמוד מהן לשאר העם שאע"פ שהיא בטוחה שלא תחזור בה המיניקה, ואפי' אם קיימה עליה בשבועה הרי זו לא תנשא, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אע"פ בראיי' י"ו.
המגרש את אשתו כשהיא מיניקה יש אומרין שצריכה להמתין כ"ד חודש כמיניקה שמת בעלה. ומז"ה [כתובות נ"ט ע"ב] אומר שאינה צריכה להמתין אלא אם כן היה התינוק מכירה שהיא חייבת להניק אותו בשכר, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אע"פ. ואני אומר אע"פ שהיה התינוק מכיר את אמו אינה צריכה להמתין אלא כשמת בעלה שהיא משועבדת להניק הבן אפילו לאחר מיתת בעלה, אבל הגרושה אע"פ שהבן מכירה אינה מיניקתו אלא בשכר כשאר אשה נכרית, ולפיכך אינה צריכה להמתין כמו שאין הנכרית צריכה להמתין, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אע"פ בראיי' י"ב.
<h2>דף מב:</h2>
כמו שביארנו ביבמה שצריכה להמתין, כך שאר כל הנשים שנתאלמנו או נתגרשו בין [מן] הנישואין בין [מן] האירוסין צריכו' להמתין, ולא ינשאו ולא יתארסו עד ג' חודשים לאלמנותן או לגירושיהן כדי שתדע אם היא מעוברת מן הראשון אם לאו, כדי להבחין בין זרעו שלראשון לזרעו שלשיני.
אפילו אנוסה ומפותה אסורה להנשא או להארס עד שלש' חדשים לבעילתה, ואע"פ שאשה מזנה מתהפכת אחר שתבעל כדי שלא תתעבר מביאת זנות, גזרו זנות משום נישואין, כמו שגזרו ארוסה משום נשואה, והם גזרו אפילו באיילונית שאינה ראוייה להריון כל עיקר ואפילו היה בעלה זקן או חולה.
<h2>דף מג.</h2>
שלשה חדשים שאמרנו הם תשעים יום חוץ מיום שנתאלמנה בו או נתגרשה בו וחוץ מיום שמתארסת בו, כמבואר בקונט' הראייות בראיי' י"ו. ואם נתארסה או שנשאת בתוך ג' חודשים מנדין המארס או הנושא עד שיוציא, ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, ואם ברח אין מנדין אותו הואיל וברח מאשתו דיו.
<h2>דף מג:</h2>
האחין שמתו מקצתן [אם] רצה הגדול שבהם ליבם אשתו שלכל אחד ואחד הרשות בידו, והוא שיש ספק בידו לזון ולפרנס כולן, ואמרו חכמים עצה טובה היא לו שלא ייבום יותר מארבע שאם בא לשמש מטתו מערב שבת לערב שבת תגיע לכל אחת עונה בחודש. אם אין בידו לזון ולפרנס את כולן אין מניחין (או) [לו] לייבום אלא כפי יכלתו שנאמ' [דברים כ"ה] וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, שמשיאים אותו עצה ההוגנ' לו. וכן אם היה הוא ילד והיא זקנה, או שהוא זקן והיא ילדה אומרין לו מה לך אצל זקינה מה לך אצל ילדה, כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך, וכן כל כיוצא בזה. ונראה בעיניי הואיל ובית דין מחזירין אחר החליצה אם מרדה בו אינה מפסדת דיני כתובתה במרדה אף לדברי האומר מצות ייבום קודמת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ט.
מי שהיה נשוי ב' נשים ומת בלא זרע ונפלו שתיהן לפני יבם ביאתה או חליצתה שלאחת מהן פוטרת צרתה. חזר החולץ ובא על החלוצה או על צרתה הרי זה עובר בלאו, שנ' [דברים כ"ה] אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכן אם בא עליה או על צרתה אחד משאר אחין שהיו ראויין לחלוץ או לייבם. נתייבמה היבמה לאחד מן האחין וחזר המייבם או אחד מן האחין ובא על צרתה הרי זה עובר בעשה שנ' אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים, ולאו הבא מכלל עשה עשה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק רבן גמליאל בראיי' ה'.
<h2>דף מד.</h2>
יבם שנפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד האחת כשירה לכהונה והאחת פסולה, אם בא לייבם מייבם לכשירה או לפסולה אם אינו כהן ואם בא לחלוץ חולץ לפסולה לכהונה, שזה דומה לשופך מי בורו ואחרים צריכים להם.
<h2>דף מד:</h2>
כהן שבא על פסולי כהונה כגון כהן גדול על אלמנה, וכהן הדיוט על גרושה וחלוצה הרי זו נתחללה בביאתו, וכן נתחלל הזרע שילדה ממנו שנ' [ויקרא כ"א] ולא יחלל זרעו, והיא החללה שנאסרה לכהנים, ואם היתה בת כהן נפסלה מן התרומה. וכן הזרע החלל פוסל בביאתו (בביאתו) ככהן גדול באלמנה, ואפילו אם בא על בת ישראל, ואע"פ שהיא מותרת לו אפי' אם (היה) [היא] בת כהן שלא הוזהרו כשירות מלהנשא לפסולי כהונה. אשה כשירה שנבעלה לפסולי קהל, כגון לממזר ולנתין, או לפצוע דכא וכרות שפכה ולעמוני ומואבי, או לדור ראשון ושיני שלמצרי, או לחייבי כריתות הרי זו זונה והיא זונה שנאסרה לכהנים, ואם היתה בת כהן נפסלה מן התרומה. השנייה שהיא מדברי סופרים כמו שביארנו למעלה בפרק שיני, היא כשירה וזרעו כשר אפילו לכהונה כמו שמבואר בפרק יש מותרות.
<h2>דף מה:</h2>
עבד שלשני שותפין ששחררו אחד מהם מחלקו הרי הוא חציו עבד וחציו בן חורין, ואם בא על אשת איש הולד הנולד ממנה אין לו תקנה, לפי שמכח צד עבדות שלאביו הוא כשר ואסור בפסולי קהל, ומכח צד חירות הוא ממזר ופסול לבוא בקהל [לעולם], ולא ישא אלא גייורת שמותרת לכשרים ולפסולים וזרעו כמו כן לעולם, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה כ"ב.
גוי ועבד אין להם קידושין בשום אשה ואם בא על בת אשה כשירה פסלה לכהונה כשאר פסולי קהל, ואין הולד [הימנה] ממזר ואפי' אם בא על אשת איש, אבל לכהונה פסול אותו הולד ואפילו אם הוא מן הפנויה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ב.
נכרית שנתגיירה אע"פ שלא טבלה לשם גירות, הואיל והיא מוחזקת לטבול לנדותה ככל בת ישראל הרי זו כמי שטבלה לשם גירות בפני שלשה, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' כ"ד, ומותרת להנשא לישראל כשר וזרעו כשר אפי' לכהונה. וכן גר שנתגייר ולא טבל לשם גירות אם הוא מוחזק לטבול לקירויו הרי הוא כמי שטבל לשם גירות בפני שלשה ואם בא על בת ישראל לא פסלה. מי שהיה ידוע לנו שהוא גוי ובא ואמר נתגיירתי במקום פלוני אינו נאמן, ואין משיאין לו אשה עד שיביא עדים שנתגייר בפני ב"ד פלוני. וכן נראה בעיניי אם יביא כתוב חותם בשני עדים שנתגייר בבית דין, בין אם היה בארץ ישראל בין [אם] היה בחוצה לארץ כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ח. אם אינו ידוע לנו שהוא גוי ובא ואמר גוי היה ונתגייר נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ט.
<h2>דף מו.</h2>
גר שבא להתגייר אינו גר עד שימול ויטבול. מל ולא טבל כאלו לא מל, ואם היה מהול צריך להטיף ממנו דם ברית כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ו. וצריך טבילה בפני שלשה שצריך להתגייר בבית דין. ונראה בעיניי שאם מל בפני שנים וטבל בפני שלשה הרי זה גר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל'.
<h2>דף מו:</h2>
ואין מטבילין אותו אלא ביום ולא בלילה, ואסור להטבילו בשבת ואם הטבילו בשבת הרי זה גר. הטבילוהו בלילה שלא בפני שלשה אינו גר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ז. ונכרית מעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה כשיולד שכבר עלתה לו טבילת אמו, כמו שמבואר בפרק הערל [ע"ח ע"א].
<h2>דף מז.</h2>
קטן גר מטבילין אותו על דעת בית דין בין שגיירוהו אביו ואמו בין שבא ליד ישראל וגיירוהו, והרשות בידו למחות בגירותו עד שיגדיל והרי הוא כאלו לא נתגייר מעולם, ואם הגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות, ועניין זה מבואר בכתובות בפרק ראשון [כתובות י"א ע"א].
גר שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי, נאמן הוא לפסול עצמו ואסור בבת ישראל עד שיתגייר בפני שלשה, אבל אינו נאמן לפסול את בניו, שלפי דבריו גוי הוא ואין עדות לגוי והרי הבנים בחזקת כשרותם.
<h2>דף מז:</h2>
וכן אשה [נשים] מושיבין אותה במים עד צוארה, ושלשה תלמידי חכמים עומדים מבחוץ ומודיעין אותה בשעת טבילתה מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. וטבילתן במ' סאה כשאר טבילות.
וכל דבר שחוצץ בשאר טבילות חוצץ בטבילתו, ומברכין על טבילתו אחר שטבלו.
גר שבא להתגייר אין ממהרין לקבלו מיד, לפי שקשים גרים לישראל כספחת שנ' [ישעי' י"ד] ונספחו על בית יעקב, צא ולמד מה שאירע לאבותינו במדבר מפני האספסוף אשר בקרבו, ואף אין דוחין אותו בידים אלא אומרין לו מה ראית שבאת להתגייר אין אתה יודע שישראל בזמן הזה דווין ומסוחפין ומטורפין, אם אמ' יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעין אותו עונשן של מצוות ואומרין לו (הרי) [הוי] יודע שעד שלא באת למדת זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת חללת שבת אתה ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו עונשן שלמצוות כך מודיעין אותו שכרן שלמצוות, ואומרין לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, שישראל בזמן הזה אינן יכולין לקבל לא רוב הטובות שלא יבעטו מרוב שלותן, ולא רוב פורענות שלא יאבדו, ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל מלין אותו מיד שלא להשהות את המצוה, נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה והוא בשר החופה רוב גובהה שלעטרה חוזרין ומלין אותו שנייה, וממתינין לו עד שיתרפא אם נתרפא מטבילין אותו מיד, ושלשה תלמידי חכמים עומדין על גביו ומודיעין אותו עוד בשעת טבילתו שהוא גמר גירותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר ואם חזר אחר כך לישיאורו הרי הוא כישראל שנשתמד שגטו גט וקידושיו קידושין.
הבא להתגייר כשרואה ישראל בשלוותן כגון בימי דוד בימי שלמה וכיוצא בהן, [או] שהוא מתגייר בעבור אהבת אשה שהוא חושק בבת ישראל אין מקבלין שהרי אין גירותו לשם שמים, ואם נתגייר הרי הוא גר גמור וזה מבואר למעלה בפרק שיני [כ"ד ע"ב].
הלוקח עבד גוי אין רבו יכול למולו על כרחו ולהטבילו לשם עבדות אלא אם כן קיבל עליו להכנס תחת כנפי השכינה מרצונו, וכשטבל לשם עבדות הרי הוא מחוייב בכל המצוות שהנשים חייבות עליהן. שיחררו רבו מטבילין אותו עוד לשם שחרור כדרך שמטבילין את הגרים, והרי הוא כישראל גמור לכל דבריו, ואין צריך לקבל עליו עול המצוות בטבילת שחרור שכבר קיבל עליו בטבילת עבדות.
זה שאמרה תורה ביפת תואר ובכתה את אביה ואת אמה האמור בעניין, אינו אלא כשלא קיבלה עליה להתגייר, אבל אם קיבלה עליה להתגייר מטביל' ומותר בה מיד.
<h2>דף מח:</h2>
הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול אסור לקיימו אפילו יום אחד אלא מוכרו לגוים. ואם קיבל עליו למול ממתין לו עד י"ב חודש, אם רצה למול מוטב ואם לאו אסור לקיימו יותר אלא מוכרו לגוים. ואם מתחלה התנה עמו על מנת שלא למולו הרי זה מותר לקיימו לעולם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ב ובראיית ל"ג, וזה הוא עבד ערל שאמרה תורה [שמות כ"ג] עליו וינפש בן אמתך והגר, שרבו מצווה על שביתתו שישבות ממלאכת רבו ולא ממלאכת עצמו, וכן גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ישראל מצווה על שביתתו, ועליו נאמר וינפש בן אמתך והגר ולא יניחנו ישראל לעשות מלאכה בשבת אע"פ שנותנה לו מבחול, אבל הוא במלאכת עצמו מותר כמו שמבואר בכריתות בפרק שיני [ט' ע"א].
<h2>דף מט.</h2>
כל העריות האמורות בתורה [שכתוב בהן] ונכרתו הנפשות אין קידושין תופשין בהן, והולד [מהן] ממזר, ונפסלות לכהונה באותה ביאה ואפי' בביאת אונס, חוץ מן הנדה שאע"פ שחייבין עליה כרת קידושין תופשין [בה] וולדה כשר אפילו לכהונה, כמו שמבואר בפרק הבא על יבמתו בהלכת ולא את הבוגרת [ס' ע"א]. חייבי לאוין כגון המחזיר גרושתו משנשאת או (משנתגרשה) [משנתארסה] וכן הנושא חלוצתו והמחזיר סוטתו קידושין תופסין בהן והולד מהן כשר אף לכהונה, ואין נפסלות בביאתן לכהונה, כמבואר בקונטר' הראייות בראיי' כ"א.
<h2>דף מט:</h2>
יבמה שכתוב בתורה לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר אע"פ שהוא מחייבי לאוין, נסתפקו בה חכמי התלמוד [צ"ב ע"ב] אם קידושין תופסין בה אם לאו והולד ממנה ספק ממזר כמבואר בקונטרס הראייות לפנים בפרק האשה שהלך בעלה.
<h2>דף נ.</h2>
יבם שעשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט כבר פסלה עליו בגט וצריכה הימנו חליצה להתירה לשוק, והוא שנתן לה גט סתם, [אבל] אם פירש ואמר שהוא [נותן] גט למאמרו לא הועיל הגט אלא לסלק המאמר והרי הוא כבתחלה, ומותר לכונסה בין הוא בין אחיו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. נתן גט לזיקתו ולא למאמרו פסלה באותו גט, ועדיין צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו. עשה בה מאמר ואחר כך חלץ לה צריכה הימנו גט למאמרו ואחר כך תנשא לשוק. עשה מאמר ובעל הרי זו כמצות חכמים שאמרו [מצות יבמה] מקדש ואחר כך בועל. נתן לה גט ועשה בה מאמר צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו. נתן גט ובעל צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו, לפי שביאה שאחר הגט ביאה פסולה שכבר פסלה עליו בגט וביאה, לפיכך צריך לפוטרה בחליצה. חלץ לה ועשה בה מאמר, או שבעל אחר חליצה לשם קידושין צריכה ממנו גט, לפי שהחלוצה חייבי לאוין היא וקידושין תופשין בחייבי לאוין. בעל ואחר כך חלץ חליצה זו אינה כלום לשום דבר, שמאחר שבא עליה תחילה הרי היא כאשתו לכל דבר והרי הוא כחולץ לאשתו. נתן לה גט אחר שבעל הרי הוא ככל בעל הפוטר אשתו בגט.
<h2>דף נ:</h2>
נפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד ועשה מאמר לשתיהן, זו אסורה לו מפני מאמרה של זו וזו אסורה לו מפני מאמרה שלזו, ונותן גט לשתיהן וחליצה לאחת מהן. עשה מאמר בזו ואחר כך בעל את זו הרי זו ביאה פסולה שאסורה לו מפני מאמר חבירתה, ונותן גט לשתיהן וחליצה לאחת מהן לפי שביאה פסולה אינה פוטר' כמו שביארנו ודין ביאה פסולה [לעולם] כדין המאמר. מאמר בזו ואחר כך נתן גט לזו נותן גט לבעלת המאמר וחולץ לאחת מהן. [מאמר לזו וחלץ לזו הראשונה צריכה גט]. גט לזו וגט לזו חולץ לאחת מהן. גט לזו ובעל את זו ביאה פסולה היא ונותן גט לבעלת ביאה וחולץ לאחת מהן. גט לזו ומאמר לזו נותן גט לבעלת מאמר וחולץ לאחת מהן. גט לזו וחלץ לזו שתיהן פטורות, וכל שנתן לה גט או עשה בה מאמר אסור בקרובותיה, שהגט נותנין עליו כל חומרי חליצה והמאמר נותנין עליו כל חומרי ייבום.
נתנו לה שניהם גט, או שהאחד נתן גט והשיני עשה מאמר, או [שבעל השני או] שעשה האחד מאמר והשיני נתן גט חולצת משניהם וצריכה גט מבעל המאמר או מבעל הביאה. חלץ לה האחד פטרה ואם חזר וחלץ לה השיני או שנתן גט אינו כלום ולא נאסר השיני בקרובותיה. בעל הראשון תחלה הואיל ולא קדם לה מאמר מאחיו ולא גט ולא חליצה לא ממנו ולא מאחיו, הרי זו ביאה כשירה והרי היא כאשתו לכל דבר, ואם חזר אחיו ובא עליה הרי זה כבוע' אשת איש.
כבר ביארנו שהמאמ' קונה ביבמתו מדברי סופרים, ונותנין עליו כל חומרי ייבום, לפיכך העושה מאמר ביבמתו פסלה על שאר האחים וצרתה נאסרה אפי' עליו, ואם בא לפוטרה צריכה בעלת מאמר ממנו גט למאמרו וחליצה לזיקתו כדי לפוטרה מן התורה. וכן הנותן גט ליבמתו בלא מאמר דוחה מדברי סופרים ונותנין עליו כל חומרי חליצה ופסל היא וצרתה עליו ועל אחיו, ופסל בעל הגט לכהונה, וכל גט הפוסל בכהונה פוסל ביבמתו ואפי' ריח הגט, ונאסר בקרובותיה וכן היא בקרוביו, וצריך לפוטרה בחליצה מן התורה.
<h2>דף נב.</h2>
והמקדש יבמתו פרחה הימנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין ונישואין, ששוב אינו יכול לכונסה אלא מדעתה כדרך שאר כל הנשים, ואם בא עליה על כרחה אחר שעשה [בה] מאמר הקידושין אינה קנויה לו מדברי סופרים, ואינו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ואינה כנשואה לכל דבר, כמבואר בקונטרס הראייו' בפרק שלמעלה בראיי' ח'.
עיקר מצות ייבום היא שיבוא היבם על היבמה, אבל תקנו חכמים שיקדש אותה תחלה כדרך כל אשה שמתקדשת תחלה ואחר כך נכנסת לחופה, והוא הנקרא מאמר יבמין שאינו קונה ביבמה מן התורה אלא מדברי סופרים. לפיכך אם היו שני אחים ומת אחד מהם ועשה השיני מאמר באשתו, ויש לשיני אשה אחרת ואחר כך נולד לו אח שלישי שלא היה בעולמו שלראשון, ומת השיני ונפלו שתי נשיו לפני השלישי, הראשונה יוצאה בלא חליצה ובלא ייבום משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, שהיא ערוה לו, והשנייה חולצת ולא מתייבמת על ידי המאמר שאין קניינו קניין גמור אלא מדברי סופרים. אפי' לא עשה השיני מאמר באשת הראשון, הואיל והיתה זקוקה לו לייבום הזקוקה הרי היא ככנוסה מדברי סופרים, והרי אשת השיני צרה לאשת הראשון מפני זיקתה וגם בזו אשת השיני זו חולצת ולא מתייבמת כמו שביארנו. כעניין שביארנו באשת אחיו שלא היה בעולמו, כך הוא הדין בכל ערוה שענוש עליה כרת שצרתה על ידי מאמר או על ידי זקה בלבד חולצת ולא מתייבמת.
והבא על יבמתו בלא מאמ' מכין אותו מכת מרדות. וכן כל המקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות כמו שמבואר בפרק שלמעלה.
אע"פ שהיבם קונה היבמה בביאה, ואפילו אם בא עליה בעל כרחה, מצות חכמים היא שיקדש אותה תחלה, ויכתוב לה כתובת יבמין, שכתוב בה אני פלוני קיבלתי פלונית יבמתי לזונה ולפרנסה כראוי, ואינו כותב לה כתוב' משלו שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, ואם אין לו נכסים לראשון כותב לה כתובה עליו כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, וכונסה לחופה, ומברך עליה ברכת חתנים כשאר כל הנשים, כמו שמבואר בפרק שלמעלה. וכשם שכל אשה אינה מתקדשת אלא מדעתה כך היבמה אינה מתקדשת אלא מדעתה. ויבמה הקטנה שנתאלמנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה, ואם היתה נערה בין מדעת אביה בין מדעת עצמה כמו שמבואר בפרק האיש מקדש בהלכה שנייה [קידושין מ"ה ע"א].
<h2>דף נב:</h2>
חלץ לאחת נפטרה צרתה, ואם חזר וחלץ לשנייה, או שנתן לה גט אינו כלום ולא נאסר בקרובותיה, לפי שאין חליצה וגט מועילין אחר חליצה כמו שמועילין אחר מאמר וגט, ואף אם היתה חליצה אחר מאמר וגט, כגון שהיו שלש יבמות ועשה מאמר או שנתן גט לאחת ואחר כך חלץ לשנייה ואחר כך נתן גט או שחלץ לשלישית לא הועילו אחר החליצה כלום. אבל אם עשה מאמר בצרה אחר חליצת חברתה קידושין תופשין בה ואע"פ שאסורה עליו בלאו. וכן אם בא על האחת תחלה נפטרה צרתה, ואם חלץ לצרה או שנתן לה גט אינו כלום ולא נאסר בקרובותיה, שאין חליצה וגט מועילי' אחר ביאה כשירה, ואם חזר ועשה מאמר בצרה קידושין תופסין בה ואע"פ שאסורה עליו בעשה. וכן הדין בשני יבמין ויבמה אחת עשו בה מאמר שניהם, או שהאחד עשה מאמר והשיני בעל צריכה גט וחליצה משניהם, לפי שחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
העושה מאמר ביבמתו אחר שחלץ לה אפי' אמ' הרי את פלונית יבמתי מקודשת לי הרי זו מקודשת קידושין גמורין וצריכה גט מן התורה. אמ' לה הרי את מקודשת לי במאמר יבמין הרי זו מקודשת קידושי מאמר שהן מדברי סופרים, שאע"פ שהוא סבור שהיא יבמתו ואינה יבמתו מכל מקום דעתו לקנות אשת אחיו. אמר לה הרי את מקודשת לי בזיקת יבמין אינה מקודשת שכבר פקעה זיקתה בחליצה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. וכן אם אמ' לנכרית התקדשי לי את פלונית יבמתי אינה מקודשת, למה זה דומה למקדש לאה וכסבור שהיא רחל שקידושיה קידושי טעות ואינה מקודשת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף נג:</h2>
הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון, ואפי' שניהן אנוסין, ואפי' שניהן מזידין ומתכונים לזנות, או שוגגין שאינן מכירין זה את זה, בין בא עליה כדרכה בין בא עליה שלא כדרכה, אחד המערה ואחד הגומר קנאה לכל דבר, ואם היה כהן מאכילה בתרומה, ואפי' נפלה לפניו מן האירוסין, הואיל והיתה לו כוונה בביאה, ואפי' בא עליה כשהיא ישינה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. בא עליה כשהוא ישן, או שנפל מן הגג ונפגע ביבמתו, הואיל ולא היתה לו כונה זו לא קנה, שנ' [דברים כ"ה] יבמה יבא עליה, עד שיתכוין לביאה. היה מתנמנם כגון שקורין אותו מתוך שנתו והוא עונה, וכשמזכירין אותו נזכר בעניין שהוא עסוק בו הרי הוא כאלו היה ער, ויש לו כונת ביאה. נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה, להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה שהרי נתכון לשם ביאה בעולם.
<h2>דף נד:</h2>
העראה כגמר ביאה לכל דבר, בין לביאת היבמה, בין לביאת כל העריו' שחייבה תורה עליהם כרת, בין במשכב זכור, בין ברביעת בהמה, ואפילו בביאת חייבי לאוין ואפילו בביאת חייבי עשה. וכן כל אשה המתקדשת בביאה אחד המערה ואחד הגומר קנה. אבל הבא על השפחה חרופה לא נתחייב אלא בגמר ביאה שנ' [ויקרא י"ט] ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש, ואין שכבת זרע אלא שגמר ביאתו והזריע במקום הראוי לקיים זרע שהוא מקום דישת האבר.
כל העריות שאסרה תורה משום אחוה, כגון אחותו, ואחות אביו ואחות אמו, ואחות אשתו, ואשת אחיו בין שהיתה אחוה מן האב בין שהיתה אחוה מן האם שלא מן האב, חוץ מאשת אחי אביו שלא אסרה תורה אלא אשת אחי אביו מן האב, אבל אשת אחי אביו מן האם אינה אלא שנייה מדברי סופרי' כמו שביארנו, ועניין זה מבואר בפרק הבא על יבמתו בהלכה ראשונה.
<h2>דף נה:</h2>
אי זו היא העראה זו הכנסת עטרה, פחות מכן אינה ביאה לכל דבר, שאינה אלא נשיקה ופטור עליה אפי' בביאת עריות, ואינה נאסרת על בעלה בכך כמבוא' בקונט' הראייות בראיי' ב'. גמר ביאה זו היא הכנסת הגיד וחייב עליה אפי' בשפחה חרופה והוא שגמר ביאתו והזריע.
<h2>דף נו.</h2>
חרש ושוטה הבא על יבמתו קנאה ונפטרה צרתה, ואם היה כהן מאכילה בתרומה שהרי יש להם כונת ביאה, ואע"פ שאינן בני דעת הרי ביאתן כביאת אונס שקונה כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ח'.
<h2>דף נו:</h2>
אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה שנ' [במדבר ה'] והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת, נתאלמנה פסולה לכהונה שנעשית זונה באותה ביאת אונס. וכן כל הפסולין לכהונה פוסלין אפילו בביאת אונס, שהרי השבויה אנוסה היא ביד גוים ומותרת לבעלה ישראל ואסורה לכהונה אפי' אם היתה פנויה, כמו שביארנו בכתוב' בפרק האשה שנתאלמנה ובפרק נערה שנתפתתה.
אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה ומשום טומאה, שאין האנוסה מותרת אלא לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
<h2>דף נז:</h2>
ואם נכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה הרי זו פסלה בחופתה כאלו נבעלה, ודינה כנבעלה בחופה זו לכל דבר, ואע"פ שהיא אסורה לו. וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'. ואם היה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה לכל דבר.
<h2>דף נח.</h2>
היתה בת ישראל שנשאת אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט אע"פ שכנסה לחופה ולא נבעלה ולא פסלה בביאתו אינו מאכילה בתרומה כדרך שמאכיל לאשתו כשירה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה' וראיי' ז'.
<h2>דף נח:</h2>
שומרת יבם שהיה אחד מן היבמין שלה חלל אינה אוכלת בתרומת אביה אם היתה בת כהן, שזיקת חלל פוסלה מן התרומה.
<h2>דף נט.</h2>
כהן גדול לא ישא את האלמנה, בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנישואין. אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס. יבמה שנפלה לכהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול אע"פ שעשה בה מאמר לא יכנוס. כהן גדול שמת לו אח חולץ ולא מייבם. לא ישא את הבעולה בין שנבעלה כדרכה בין שנבעלה שלא כדרכה, שנ' [ויקרא כ"א] והוא אשה בבתוליה יקח עד שיהיו כל בתוליה קיימין, וזרעו ממנה חלל שעל כולן אמרה תורה ולא יחלל זרעו בעמיו.
ולא ישא את הבוגרת לפי שאין כל בתוליה קיימין, ואפי' קידשה כשהיא קטנה ובגרה תחתיו אסור (לכובשה) [לכונסה] כשהיא בוגרת, ואם רצה לכונסה כשהיא קטנה הרשות בידו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'. וכן לא ישא מוכת עץ. עבר ונשא בוגרת או מוכת עץ או אנוסת עצמו או מפותת עצמו מותר לקיימה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
<h2>דף נט:</h2>
נבעלה לבהמה כדרכה הרי זו כמוכת עץ שאין זנות בבהמה ומותרת להנשא לכהן הדיוט לכתחלה, וכהן גדול לא ישא ואם נשא נשוי. נבעלה לבהמה שלא כדרכה מותרת לכהן גדול לכתחלה שאין מוכת עץ שלא כדרכה.
<h2>דף ס.</h2>
הכהן אינו מיטמא לאחותו ארוסה ולא לאחותו בעולה אבל מיטמא לאחותו בוגרת או מוכת עץ או ארוסה שנתגרשה, שנאמ' [ויקרא כ"א] ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא, הבתולה פרט לאנוסה ומפותה, [אשר] לא היתה לאיש פרט לארוסה שמתה, הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה, אליו לרבות הבוגרת.
<h2>דף סא:</h2>
לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן הוליד בן ובת, כברייתו של עולם שכתוב בו [בראשית ה'] זכר ונקבה בראם. ואפילו הוליד שני בנים לא יצא ידי חובתו עד שיהיו לו בן ובת כברייתו שלעולם כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' י"ח.
ומותר לאדם למכור ספר תורה שלו כדי לישא אשה, ואם קיים פריה ורביה ומוצא אשה שאינה בת בנים לא ימכור ספר תורה לישא אשה בת בנים. אמרו חכמים עד עשרים שנה הקב"ה יושב ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע לעשרים שנה ולא נשא אשה אומר תיפחו עצמותיו, כמו שמבואר בקידושין בפרק ראשון [כ"ט ע"ב].
<h2>דף סב.</h2>
גוי שהוליד בנים בגיותו ונתגייר קיים פריה ורביה, והבנים שהוליד אחר שנתגייר אין להם דין בכורה ליטול הבכור פי שנים שכבר היה לו ראשית אונו בגיותו, ובני נח אין מצווין על פריה ורביה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. עבד כנעני שהוליד ונשתחרר לא קיים פריה ורביה לפי שבני עבדות אינן קרויין בניו.
היו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה, וכן אם היה בנו סריס שאינו ראוי להוליד הרי הוא כמי שאינו, ובני בנים הרי הם כבנים. ובת בנו שמת הרי היא במקום בנו, וכל שכן בן בתו שמתה הרי הוא במקום בתו. ומכל מקום צריך שיוליד הוא תחלה זכר ונקבה, ואע"פ שמתו ונשארו להם שתי בנות אחת מזה ואחת מזו קיים פריה ורבייה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג. ואפילו היו עשרה בנים מן האחד אינן עולין אלא במקום אחד.
<h2>דף סב:</h2>
רבי' משה ביאר בפרק ט"ו בהלכות אישות [הט"ז], שאע"פ שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי היא מצוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' כ"ח מכח שטת התלמוד שאין הלכה כן אלא הואיל וקיים אדם פרייה ורביה רשאי ליבטל ולישא אשה שאינה בת בנים, אבל לעמוד בלא אשה כל עיקר אסור שנ' [בראשית ב'] לא טוב היות האדם לבדו. וכן לא תעמוד אשה בלא איש שלא תיחשד, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ח ה"ב]. ואין משיאין ילדה לזקן. אמרו חכמים אל תחלל את בתך להזנותה זה המשיא בתו לזקן כמו שביארנו בפרק אילו הן הנשרפי' [סנהדרין ע"ו ע"א].
כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ובושה לתבוע ואינו פוקדה נקרא חוטא שנ' [איוב ה'] וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. וכן האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בעת דוחקו עליו הכתוב אומר [ישעי' נ"ח] אז תקרא וה' יענה, שכן הוא עניין אותן המקראות.
<h2>דף סג:</h2>
האשה שהיא רעה במדותיה ובמנהגותיה, שמצערת בעלה עד שעורכת לפניו שולחן פערה עליו פיה לקנטרו בשעת סעודתו או שפונה אליו עורף ולא פנים בשעת סעודתו כדי לקנטרו, הרי זה בכלל אשה רעה ומצוה לגרשה ונותן לה כל דיני כתובתה, ואעפ"כ מי שהוא חכם ויש בו כח לסבול מדות רעות שלאשתו ויודע להתנהג עמה הרי זה משובח. ויש מגדולי החכמ' שהיו אומ' דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. ומעשה בחכם אחד שהיתה אשתו מתכונת לצערו ולסרב על דבריו, וכשהיה אומר לה לבשל עדשים היתה מבשלת אפונים, וכשאומר אפונים מבשלת עדשים, וכשגדל בנו היה מהפך לאמו דברי אביו ונמצאת שהיתה עושה כדעת אביו, ואמ' לו אביו אע"פ שבחכמה עשית אין לך לעשות כן שנ' [ירמיהו ט'] למדו לשונם דבר שקר, ומוטב שאומר אני לאמך הפך רצוני ואל תשנה אתה דבריי. אבל אם רואה בה דרכי פריצות ואינו יכול להחזירה למוטב חובה עליו לגרש', ואם לא יגרשנה נקרא רשע כמו שביארנו בסוף גטין.
כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה עוב' בעשה שנ' [בראשית ט'] ואתם פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואמרו חכמים כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים שנ' [שם] שופך דם האדם וכת' אחריו ואתם פרו ורבו, כלומ' לא תהיו שופכי דמים אלא פרו ורבו.
<h2>דף סד.</h2>
מי שלא קיים פריה ורביה לא ישא אשה שאינה ראויה לבנים. נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה בית דין כופין אותו להוציא, ואע"פ שמקבלין עליהן שלא להתייחד כלל עד שישא אשה הראויה לבנים אין שומעין להם שמא לא יתנו לו אשה עד שיוציא את זאת, לפיכך כופין אותו להוציא ונותן לה כתובתה, וכן מבואר בסוף פרק המדיר [כתובות ע"ז ע"א].
גירשה זה ששהת אצלו עשר שנים ולא ילדה מותרת להנשא לאחר, אפי' למי שאין לו אשה שמא הראשון לא זכה להבנות הימנה. שהת אצל השיני עשר שנים ולא ילדה חייב גם השיני לגרשה ונותן לה כתובתה, ושוב לא תנשא לשלישי אלא למי שקיים מצות פריה ורביה, שכבר הוחזקה עקרה בשני בעלים הללו ששהת אצל כל אחד ואחד עשר שנים ולא ילדה. נשאת לשלישי למי שלא קיים פריה ורביה ולא הכיר בה תצא בלא כתובה, אבל תוספת יש לה כדין האילונית כמו שביארנו בפרק אלמנה ניזונת. נשאת עוד לרביעי וילדה לו בנים אינה יכולה לחזור ולתבוע כתובתה מן השלישי שיש לומר תחת הרביעי הבריאה.
אירעו אונס בתוך עשר שנים כגון שחלה הוא או שחלת' היא, או שיצא לדרך, כל אותן הימים שלא היה אצלה אינן עולין לו למניין עשר שנים, ואם הפילה מונה עשר שנים משעה שהפילה. היו לה בנים ומתו אינה מונה עשר שנים משעה שפסקה מלדת, אלא משעה שמתו בניה ונשארה בלא בנים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי', וכן הוא בתלמוד ארץ ישראל.
<h2>דף סד:</h2>
וכן לא ישא אדם ממשפחת נכפין או ממשפ' מצורעין, והוא שהוחזקה אותה המשפחה באותו החולי ג' פעמים, ואע"פ שחזקת הנישואין בשני פעמים חזקתה בשלשה פעמים.
וכן האשה שנתאלמנ' ב' פעמים בין מן האירוסין בין מן הנישואין הוחזקה כבר קטלנית ולא תנשא עוד לשלישי, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ט"ו. ואם נשאת לשלישי ולא הכיר בה יכול להוציא' בלא כתובה ואם הכיר בה יש לה כתובה כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף סה.</h2>
היתה טוענת היא שאינו יורה כחץ ולפיכך אינה מקבלת ממנו הריון ורוצה לצאת ממנו אפילו בתוך עשר שנים, והוא אומר מחמת לקיון שלה הוא שאינה מקבלת ההריון היא נאמנת, שהיא מרגשת בבעלה אם הוא יורה כחץ והוא אינו מרגיש, ונמצאת טענתה טענה ודאית וטענתו טענת ספק ואינו יכול להשביעה בכך לפי שאין נשבעין על טענת ספק, אבל יש לו להחרים על מי שטוע' דבר שאינה יודעת בודאי ואחר כך יתן לה כתובה כמו שכתב רבינו משה בפרק ט"ו [אישות ה"ט]. אע"פ שהאשה נאמנת בטענה זו אין כופין את הבעל להוציא, אלא מבקשין ממנה שלא תקפיד על כך לפי שאינה מצווה על פריה ורביה, והוא סוף סוף אינו ראוי להוליד לפי טענתה.
טען הבעל ואמר אלך ואשא אשה אחרת לבדוק עצמי אם אני ראוי להוליד שומעין לו, והוא שיהיה לו יכולת לזון ולפרנס שתיהן. וכבר נהגו ברוב המקומות שלא ישא אדם שתי נשים, ועל פי המנהג ראוי לדון שכל הנושא על [דעת] המנהג הוא נושא, והבא לשנות המנהג ולישא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ז.
<h2>דף סה:</h2>
וכן האשה שהפילה וחזרה והפילה ג' פעמים הוחזקה לנפלים. ואם היתה נשואה למי שלא קיים מצות פריה ורביה כופין אותו שיוציא ויתן לה כתובה. ונראה בעיניי שלא תנשא אלא למי שקיים מצות פריה ורביה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ט, וכן אני אומר שמי שהוחזקה למות בניה בתוך שלשים יום הרי היא כמי שהוחזקה לנפלים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
היה הבעל טוען שהפילה שנים בלבד כדי שלא נכוף אותו להוציא וליתן כתובה, והיא אומרת הפילה שלשה היא נאמנת, שאין האשה מחזקת עצמה לנפלים בחנם ויוציא ויתן כתובה. וכן מי ששהת אצלו עשר שנים ולא ילדה, והוא אומר שהפילה בתוך עשר, והיא אומרת לא הפילה היא נאמנת, ומשביעין אותה שבועת היסת. ונראה בעיניי שאם הוא טוען שעדין לא שהתה עשר שנים הוא נאמן כמבואר בקו' הראייו' בראיי' ב'.
האיש מצווה על פריה ורבייה ולא האשה, שנ' [בראשית א'] ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש. לפיכך אשה ששהת אצל בעלה עשר שנים ולא ילדה, והיו לו בנים מאשה אחרת אין כופין אותו להוציא, ואם היא תובעת ממנו גרושין לפי שהיא צריכה לבנים ושמא תזכה לבנים מאיש אחר דנין אותה כדין המורדת הואיל ואינה מצווה על פריה ורביה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד.
כשם שמצווה אדם לומר דבר הנשמע כך חובה עליו שלא יאמר דבר שאינו נשמ', שנ' [משלי ט'] אל תוכח לץ פן ישנאך.
מותר לו לאדם לשנות בדבר שלום שנ' [בראשית נ'] אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף. וכן צוה הקב"ה לשמואל הנביא ואמר לו [ש"א ט"ז] עגלת בקר תקח בידך, שהוצרך לשנות מפני השלום. גדול השלום שאף הקב"ה שינה בו שהרי [שרה] אמרה ואדוני זקן [בראשית י"ח], והקב"ה אמ' לאברהם [שם י"ג] ואני זקנתי.
ואם היא [באה] מחמת טענה ואומרת שהיא צריכה לבנים שתשען עליהן בזקנותה ויקברו אותה בעת מותה, שומעין לה וכופין אותו להוציא וליתן כתובה אפי' בתוך עשר שנים כמו שביאר מז"ה, וכמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו.
האיש שהוא מצווה על פריה ורביה אסור לו לשתות כוס שלעקרין לעקור עצמו מלהוליד, ואפי' מי שקיים מצות פריה ורביה ואפילו אם הוא זקן שאינו ראוי להוליד כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"א. אבל האשה שאינה מצווה על פריה ורביה מותרת לשתות כוס עיקרין לעקור עצמה מלדת.
<h2>דף סו.</h2>
אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שהכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה כדרך שהיא אינה אוכלת, ואע"פ שהבעל חייב במזונות' [לפי שהוא אוכל השכר שלהן], הואיל והוא אינו חייב באחריותן עבדיה הם ואינם אוכלי' בתרומה. אבל עבדי צאן ברזל שאחריותן עליו הרי הן כעבדיו ואוכלין בתרומה כדרך שהוא אוכל. וכבר ביארנו בהלכות כתובות בפרק מציאת האשה אילו הן קרויין מלוג ואילו הן קרויין צאן ברזל. (אע"פ) [אפי'] עבדו של כהן (גדול) שקנה עבדים כגון שנתנו לו על מנת שאין לו לרבו רשות בהן הרי אילו אוכלין בתרומה. וכן אשתו שלכהן שקנתה עבדים אוכלין בתרומה, שנ' [ויקרא כ"ב] וכהן כי יקנה נפש קניין כספו הוא יאכל בו, אפי' קניין כספו שקנה נפש אוכלת בתרומה.
בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אילו יאכלו בתרומה כדרך שבעליהן אוכלין. בת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אילו לא יאכלו.
<h2>דף סו:</h2>
וכן כהן שקיבל פרתו שלישראל בשומא, הואיל וחייב באחריותה, וגם אם פיחתה פיחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי היא כשלו ומאכילה כרשיני תרומה. וכן אני אומר בגוי שקיבל בהמתו שלישראל בשומא הרי היא כשלו ואין ישראל מצווה על שביתתה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף סז.</h2>
בת ישראל שנשאת לכהן ומת, עבדי מלוג הרי הן כיוצא בה בזמן שהיא אוכלת כמו שנבאר עבדיה אוכלין, וכשהיא אינה אוכלת אין עבדיה אוכלין. אבל עבדי צאן ברזל עד שלא תגבה אותם ברשות יורשי הבעל הם והרי הן אוכלין בתרומה כדרך שהיורשין אוכלי', ואע"פ שהיא אינה אוכלת, בין אם היתה מעוברת בין אם היתה ריקנית.
<h2>דף סז:</h2>
העובר והיבם והחרש והאירוסין פוסלין ולא מאכילין. כיצד בת כהן שנשאת לישראל ומת או שגירשה והרי היא מעוברת הרי העובר הזה פוסלה מתרומת בית אביה, שאין אני קורא בה [ויקרא כ"ב] ושבה אל בית אביה. ואם היתה בת ישראל לכהן ומת או שגירשה והיא מעוברת אין העובר מאכילה בתרומה, שהזרע הילוד לה מן הכהן מאכיל' בתרומה, אבל העובר שאינו ילוד אינו מאכיל. וכן היבם, בת כהן הזקוקה ליבם ישראל פוסלה מתרומת בית אביה עד שיחלוץ לה. ואם היתה בת ישראל הזקוקה ליבם כהן אין היבם מאכילה בתרומה עד שיכנוס אותה ויקנה אותה מן התורה. (וכל) [וכן] האירוסין, בת כהן המאורסת לישראל פוסלה מתרומת אביה. ואם היתה בת ישראל המאורסת לכהן אינו מאכילה בתרומה, גזירה שמא ימזגו לה כוס שלתרומה בבית אביה ותשקה ממנו לאחיה ולבית אביה.
היו קידושיה קידושי ספק, כגון ספק הביא [המקדש] שתי שערו' וקידושיו קידושין ספק לא הביא ואין קידושיו קידושין, בין אם היתה בת כהן לישראל בין אם היתה בת ישראל לכהן הרי זה [לא] תאכל בתרומה מספק.
<h2>דף סח.</h2>
וכן החרש, אם היה ישראל שנשא בת כהן פוסלה מן התרומה לפי שאשתו קנויה לו מדברי סופרים. ואם היה כהן חרש שנשא בת ישראל אינו מאכילה בתרומה לפי שאינה קנויה לו מן התורה. אפילו קדשה כשהוא פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת בתרומה. נולד לה בן אוכלת בשביל הבן, מת הבן אינה אוכלת כמו שמבואר בפרק הבא על יבמתו בהלכה שנייה [נ"ו ע"א].
<h2>דף סט.</h2>
שוטה שנשא אשה אין נישואיו נישואין אפילו מדברי סופרים, ואין ביאתו אלא כביאת אונס ומפתה, לפי' אם היה ישראל שוטה שנשא בת כהן אינו פוסלה מן התרומה, ואם נתעברה ממנו העובר פוסלה. ואם היה כהן [שוטה] שנשא בת ישראל אינו מאכילה בתרומה ואם יש לה ממנו זרע תאכל בתרומה.
<h2>דף סט:</h2>
הזרע שהוליד האדם מן השפחה ומן הגויה אינו קרוי זרעו כלל, לפיכך בת ישראל שנשאת לכהן או בת כהן [שנישאת] לישראל וילדה הימנו בן, ומת בעלה והלך הבן והוליד זרע מן השפחה או מן הגויה, ואחר כך מת, אותו הבן הזרע אינו מאכיל את אם אביו שהיתה בת ישראל לכהן, וכן אינו פוסל את אם אביו אם היתה בת כהן לישראל.
הממזר פעמים שהוא מאכיל את אם אמו בתרומ'. כיצד בת ישראל שנשאת לכהן וילדה ממנו בת ומת בעלה, והלכה הבת ונבעלה לאחד מחייבי כריתות וילדה הימנו בן, הרי אותו הבן ממזר ומאכיל את אם אמו בתרומה אע"פ שמתה הבת, ואין לה לבת ישראל זרע מן הכהן אלא אותו הממזר בלבד. וכן אם היתה אם אמו בת כהן לישראל הממזר הזה פוסלה מן התרומה.
בת ישראל האוכלת תרומה בשביל זרעה מכהן כעין שביארנו, אם הלכה ונשאת לזר לא תאכל בתרומה, מת הזר ויש לה זרע ממנו לא תאכל בתרומה לפי שזרעה מן הזר פוסלה, מת זרעה מן הזר חוזרת לאכול תרומה בשביל זרעה מכהן, מת זרעה מכהן הרי זו כתחלתה ואינה אוכלת. בת כהן שיש לה זרע מישראל אינה אוכל' בתרו' כמו שביארנו. הלכה עוד נשאת לכהן תאכל בתרומה. מת ויש לה זרע ממנו תאכל בתרומה. מת זרעה מכהן לא תאכל בתרומה מפני זרעה מישראל. מת זרעה מישראל חוזרת לתרומת בית אביה שנ' [ויקרא כ"ב] ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל, וזה מבואר ביבמות בפרק יש מותרות [פ"ו ע"ב].
פעמים שהכהן פוסל את אם אמו מתרומה ואפילו אם היה כהן גדול. כיצד, בת כהן שנשאת לישראל וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה הימנו בן, הרי אותו הבן ראוי להיות כהן גדול ומאכיל את אמו שהיא בת ישראל לכהן, ופוסל את אם אמו שהיא בת כהן לישראל, ואע"פ שמתה בתה ולא נשאר לה זרע מישראל אלא כהן גדול בלבד. כללו שלדבר כל זרע מאכיל בבת ישראל לכהן ואפי' אם היה הזרע פסול. וכל זרע פוסל בבת כהן לישראל ואפילו אם היה הזרע כהן גדול כמו שביארנו.
בת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה ואין לה ממנו זרע, הרי זו טובלת מפני ששימשה עמו ואוכלת בתרומה לערב, ואוכלת והולכת עד מ' יום לנישואיה, ואחר מ' יום לא תאכל שמא נתעברה משעה שנשאת, ובמ' יום נגמרה יצירת הולד, והעובר פוסלה, וממתנת מלוכל עד שתתברר שאינה מעוברת. ואם בא עליה בזנות אין חוששין שמא נתעברה מביאת זנות, לפי שהאשה [המזנה] מתהפכת היא אחר ביאתה כדי שלא תתעבר מביאת זנות.
<h2>דף ע.</h2>
כהן ערל לא יאכל בתרומה, ואפילו אם הוא אנוס כגון שמתו אחיו מחמת מילה, ולפיכך אינו מל. ואפילו טומטום שהוא ספק זכר והרי הוא ספק ערל לא יאכל בתרומה. וכן אסור להם לסוך שמן שלתרומה שסיכת השמן הרי היא כשתייה, שנ' [תהלים ק"ט] ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. וכן אסור לכל כהן לסוך שמן שלתרומה טמאה, כמו שמבואר בפרק בנות כותים [נדה ל"ב ע"א], ומותר להדליקו בנר כמו שמבואר בפרק זה [ע"ג ע"ב]. אע"פ שהן אינן אוכלין בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו שנ' [ויקרא כ"ב] וכהן כי יקנה נפש קניין כספו ויליד(י) ביתו הם יאכלו בלחמו. בד"א בעבד כנעני אבל עבד עברי אינו קניין כספו ואפילו נרצע שעובד עד היובל.
פצוע דכא וכרות שפכה כהנים הם ועבדיהם אוכלין בתרומה, נשיהן לא יאכלו לפי שפוסלין אותן בביאתן שהרי אסורין לבא בקהל, ואם נעשה פצוע דכא וכרות שפכה לאחר שנשאה ולא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי זו אוכלת בתרומה כבתחלה.
אי זה הוא פצוע דכא וכרות שפכה שאסור לבא בקהל, כל שנפצעו הבצים שלו ואפילו אחת מהם, ואפי' נקבו ואפילו חסרו ואפי' נמוקו.
<h2>דף ע:</h2>
כהן אונן אוכל בתרומה ואינו אוכל מעשר שיני שנ' [דברים כ"ד] לא אכלתי באוני ממנו.
<h2>דף עא.</h2>
בן נכר אוכל במעשר שיני אע"פ שאינו אוכל בפסח.
<h2>דף עה:</h2>
פצוע דכא בידי שמים, והוא שנולד כך ממעי אמו ולא היתה לו שעת הכושר הרי הוא כסריס חמה שכשר לבא בקהל אע"פ שאינו מוליד. ואם לא נולד כך ממעי אמו אע"פ שלקה אחר מכן בידי שמים הרי הוא פסול, כמו שמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
וכן אם נפצע הגיד או שנפצעו חוטי הבצים שהבצים תלויין בהן. וכן דכא בכולן בין שנידוך הגיד בין שנידוכו הבצים בין שנידוכו חוטי הבצים. וכן כרות בכולן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הבצים בין שנכרתו חוטי הבצים. נכרת הגיד כלפי ראשו החיצון אם נשתייר מן העטרה כלפי הגוף אפי' כחוט השערה כשר ובלבד שיקיף אותו החוט את הגיד כולו. ניקב הגיד למעלה מעטרה פסול לפי שטפת שכבת זרע יוצאה דרך הנקב ואינו מוליד כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. ואפילו ניקב למטה מן העטרה ועולה הנקב ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף פסול, שכל למעלה מהעטרה מעכב. נכרת הגיד כל צדו העליון ונשאר צדו התחתון כעין קולמוס, או שניטל צדו העליון ונשארו כל סביביו והרי הוא כעין מרזב אפילו למעלה מן העטרה כשר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
נסתם השביל שלשכבת זרע והרי הוא יוצא דרך השביל שלשתן פסול. מי שהוא לקוי בגיד או בבצים או בחוטים כמו שביארנו הרי הוא בחזקת שאינו מוליד, ואם נשא אשה והוליד בנים בידוע שאינן בניו והרי הם בחזקת ממזרי'. ורבינו תם פוסל מי שנפצעה ביצה אחת שלו ומכשיר בשניטלה לגמרי, שהרי יש הרבה שמולידין בביצה אחת כמו שביאר דבריו בספר הישר [סי' מ"ט].
<h2>דף עו.</h2>
ניקבה העטרה עצמה, שהזרע מתאסף שם ודוחק סמוך ליציאתו, אם נפתח נקב מפני דוחק הזרע עד שהזרע יוצא משם פסול ואם לאו הוא כשר. נסתם הנקב וחזר להכשירו כשר.
פצוע דכא וכרות שפכה אסורין לבא בקהל, שנ' [דברים כ"ג] לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה', ומותרין בגייורת ומשוחררת לפי שאין הגרים בכלל קהל ה'. וכן כל האסורין לבא בקהל מותרין בגייורת. פצוע דכא כהן אסור בגייורת מספק לפי שנסתפקו בו חכמי התלמוד אם הוא עומד בקדושתו ואסור בפסולי כהונה ואם לאו. וכן אסור בממזרת אפי' אם היה פצוע דכא ישראל כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. אבל מותר הוא בנתינה אע"פ שהיא מפסולי קהל שאין איסורה אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר, ולא גזרו בה חכמים על פצוע דכא שהוא פסול. וכן מותר בבת גר וגייורת ומאכילה בתרומה כמו שמבואר בפרק הבא על יבמתו [נ"ז ע"א].
<h2>דף עו:</h2>
עמוני ומואבי איסורן איסור עולם, ונקיבותיהן מותרות מיד, שנ' [דברים כ"ג] לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם. מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות, והראשון שנתגייר נחשב דור ראשון ובנו שיני ובן בנו שלישי. וכבר נתבאר בפרק תפלת השחר [ברכות כ"ח ע"א] שכל האומו' הקדומות אינן יושבות במקומן, שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות ואינו ניכר עמוני ומואבי מצרי ואדומי, וכל גר שיתגייר בזמן הזה הרי הוא בחזקת משאר אומות ומותר לבא בקהל ה', כמו שמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
<h2>דף עח:</h2>
ממזרים ונתינין איסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבו'. והנתינים הם הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע ונקראו נתינים על שם [יהושע ט'] ויתנם יהושע לחוטבי עצים ולשואבי מים, ואין איסורן מן התורה אלא דוד גזר עליהם שנ' [ש"ב כ"א] והגבעונים לא מבני ישראל המה, ולפי שראה בהם מדת אכזרייות שנתאכזרו על בני שאול אמר אינם ראויין להדבק בישראל.
<h2>דף עט.</h2>
אמרו שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים בויישנים גומלי חסדים. רחמנים שנ' [דברים י"ג] ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, בויישנים שנ' [שמות כ'] בעבור תהיה יראתו על פניכם, גומלי חסדים שנ' [בראשית י"ח] כי ידעתיו למען אשר יצוה. כל שיש בו ג' סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו, וכל שאין בו שלשה סימנים הללו אינו ראוי להדבק באומה זו.
<h2>דף עט:</h2>
הסריס שנולד סריס ממעי אמו ולא היתה לו שעת הכושר מעולם והוא הנקרא סריס חמה אע"פ שאינו מוליד כשר לבא בקהל אבל אינו בתורת חליצה וייבום, כמו שביארנו למעלה בפרק שיני. וסריס זה שלם הוא בכל אבריו, אלא סימנין יש בו, ואם הביא שתי שערות בזקן התחתון בתוך עשרים שנה יצא מכלל סריס ואע"פ שיש בו כל סימני הסריס, ואם נכנס בשנת עשרים שלשים יום ולא הביא שתי שערות ונולדו בו סימני סריס בידוע שהוא סריס חמה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק יוצא דופן ואע"פ שהביא שתי שערות אחר הזמן הזה. אם לא נולדו בו סימני סריס אם יביא ב' שערות עד ל"ה שנה ויום אחד שהם רוב שנותיו הרי זה יצא מכלל סריס, ועד עכשיו נידון כקטן לכל דבריו. ואם לא הביא שתי שערות עד רוב שנותיו בידוע שהוא סריס אע"פ שלא נולדו בו סימני סריס ואפילו אחד מהן כמו שמבו' בפרק יוצא דופן [נדה מ"ז ע"ב]. וכיון שנתברר שהוא סריס הרי זה נידון כגדול למפרע מי"ג שנה ואילך כמו שמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. ולפי שטת מז"ה [פ' ע"א] הרי הוא כקטן למפרע עד שיתברר שהוא סריס.
<h2>דף פ:</h2>
ואילו סימני סריס כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, ואין מימי רגליו מעלין רתיחה, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה, ושכבת זרעו דוהה, ואין מימי רגליו מחמיצין, וכשרוחץ בימות הגשמ' אין בשרו מעלה הבל, וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. הביא שתי שערות בזקן העליון אין סומכין על הסימני' האלה עד שיהיו כולן, ואם לא הביא שתי שערות בזקן הוחזק סריס, אפילו באחד מן הסימנין האלה כשלא הביא שתי שערות בזקן התחתון עד עשרים כמו שביארנו.
ואי זו היא איילונית כל שנכנסה לשנת עשרים ולא הביאה שתי שערות ואפילו הביאה לאחר מכן הרי היא כאיילונית לכל דבריה, והוא שהביאה סימני איילונית. ואילו הן סימניה כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שיפולי מעיים כנשים וקולה עבה ואינה ניכרת בין אשה לאיש כמבואר בפרק הערל. ואם הביאה שתי שערות קודם הזמן הנזכר הרי זו יצאת מכלל איילונית ואפי' יש בה סימני איילונית כמו שיתבאר בסימני סריס בפרק הערל.
<h2>דף פא.</h2>
סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה לפי שכשר הוא אצלה. אנטרוגינס שיש לו זכרות ונקבות בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה היא. לפיכך אנטרוגינס כהן שנשא בת ישראל אינו מאכילה בתרומה כמו שביאר מז"ה, ואעפ"כ חייבין עליו סקילה בין מזכרותו בין מנקבותו שנ' [ויקרא י"ח] את זכר משכבי אשה, אי זה הוא שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנטרוגינס כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף פג:</h2>
המסכך גפנו על גבי תבואה שלחבירו הרי זה לא קידש שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן ביאר מז"ה בספר המכריע בערך ח'.
יבמה הזקוקה לטומטום ואין לה שום יבם אלא הוא צריכה לחלוץ ממנו שמא הוא זכר, ואם נקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מייבם כמו שמבוא' בפרק הערל.
<h2>דף פד.</h2>
כבר ביארנו שחייבי לאוין חולצין ולא מייבמין, לפיכך יש נשים שמותרות לבעליהן ואסורות להתייבם ליבמיהן אלא חולצות מהן, ואילו הן, כהן הדיוט שמת ולו אח כהן גדול שאסור לו לייבם אלמנת אחיו. וכן חלל הנולד מפסולי הכהונה שנשא אשה כשירה, ואפי' בת כהן מותרת לו לפי שלא הוזהרו כשירות מלהנש' לפסולי כהונה, ואעפ"כ פסלה בביאתו ואסורה לאחיו שהוא כהן כשר. וכן אם היה הבעל כשר שנשא כשיר' ואחיו ממזר, או ממזר שנשא ממזרת ואחיו כהן הרי אילו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. ואילו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, כהן גדול שקידש את האלמנ' ויש לו אח כהן הדיוט. כשר שנשא חללה ויש לו אח חלל. ישראל שנשא ממזרת ויש לו אח ממזר. ממזר שנשא כשירה ויש לו אח כשר. ואילו אסורות לאילו ולאילו, כהן גדול שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול או אפילו כהן הדיוט. וכן כהן שנשא חללה ויש לו אח כשר, או ישראל שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל, או ממזר שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר. וכן אתה מוצא בשנייות מדברי סופרים, שנייה לבעל ולא שנייה ליבם, אסורה לבעל ומותרת ליבם, שנייה ליבם ולא שניי' לבעל, אסורה ליבם ומותרת לבעל, שנייה לזה ולזה, אסור' לזה ולזה, וזרעה כשר אפילו לכהונה וכופין אותו להוציא. השנייה קנסו אותה חכמים שאין לה כתובה מבעלה ככל אשה וכבר ביארנו עניינה בפרק אלמנה ניזונת, ואפילו מת בעלה ונפלה לפני יבם המותר לה אין לה כתובה ואפילו מן היבם, אלא מתייבמת [לו] ויושבת תחתיו בלא כתובה.
<h2>דף פז:</h2>
האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו [לה] מת בעליך הרי זו מותרת להנשא, ואפילו על פי עד אחד כמו שיתבא' בהלכות הללו בפרק האשה שהלכה [קכ"ב ע"א]. ובין שנשאת על פי עד אחד ובין שנשאת על פי שנים עדים, אם בא בעלה אחר כך תצא מזה ומזה, קנס קנסו אותה חכמים לפי שלא דקדקה בנישואיה ועשו אותה כאשת איש המזנה במזיד שאסורה לבעל ולבועל. וצריכה גט מזה ומזה, ואע"פ שאין קידושי השיני כלום, שמא יאמרו גירשה הראשון וכנסה השיני, לפיכך צריכה גט אף משיני, והואיל וצריכה גט אף משיני צריכה להמתין שלשה חדשים לגירושיה ואפילו אם היתה קטנה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
ואין לה כתובה לא מזה ולא מזה, ואף אם עבר והחזירה ראשון אחר גירושי שיני אין לה כתובה ממנו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. וכן אין בניה מזה ומזה יורשין כתובה כדין כתובת בנין דכרין. וכן אינה מוציאה לא מראשון ולא משיני פירות שאכלו מנכסי מלוג שלה ואע"פ שלא היו נישואי השיני נישואין, וכן הראשון אינו רשאי להחזיק בה ונמצא שאכלו פירותיה שלא כדין קנס קנסו אותה חכמים. ואם אחר שבא בעלה הראשון אכל השיני פירות נכסיה מוציאה ממנו אותן הפירות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. וכן אינה יכולה לתבוע מזונות לא מראשון ולא משיני בין לגבות מהן בחייהן ואפילו מה שלותה ואכלה כשלא היה בעלה בעיר, בין לגבות אחר מיתתן מן היורשין כדרך כל אלמנה שניזונת אחר מיתת בעלה מן היורשין. וכן אינה גובה לא מראשון ולא משיני נכסי צאן ברזל שהכניסה לו, ואפי' הבלאות שהם בעין אינה נוטלת כמו שביאר מז"ה. ואם נטלה או מראשון או משיני אפילו אחד מכל אלה הדברים הנזכרים תחזיר. אבל אם נתאלמנה או נתגרשה מן השיני עד שלא נודע שבעלה הראשון הוא חי, וגבת מנכסי שיני בחזקת שהיתה אצלו בהיתר הרי זו לא תחזיר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. וכן אני אומר במזונות אוכלת על שולחן הראשון והשיני שהיו מאכילין אותה בכל יום ויום מרצונם, אין מחייבין אותה להחזיר אותם המזונות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה שנעשית זונה מביאת השיני, ואם היא בת כהן נפסלה מן התרומה.
<h2>דף פח:</h2>
באו שנים ואמרו מת בעלה ונשאת, ואחר כך באו שנים ואמרו [לא] מת תצא לפי שהיא ספק אשת איש ואין לה כתובה מספק והולד ספק ממזר. נשאת לאחד מן העדים המעידים שמת בעלה וגם היא אומרת שיודעת בברור שמת בעלה לא תצא. באו העדים האוסרין קודם שנשאת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא הואיל ונשאת לאחד מעידיה והיא אומרת בריא לי. וכן מבואר בכתובות בפרק שיני [כ"ב ע"ב] בהלכת האשה שאמרה אשת איש הייתי, וכן ביאר שם מז"ה.
<h2>דף פט:</h2>
הולד שילדה משיני עד שלא נתן לה הראשון גט הרי זה ממזר גמור ומותר בממזרת, ואם החזירה הראשון עד שלא נתן לה השיני גט הולד ממנו ממזר מדברי סופרים ואסור בין בכשי' בין בממזרת שלתורה, ואם אחר שנתן לה הראשון גט וילדה מן השיני או אחר שנתן לה השיני גט וילדה מן הראשון הולד כשר, כמו שמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ג'. ולא זה ולא זה רשאין ליטמא במיתתה אם היו כהנים. וכן לא זה ולא זה זכאין בחייה לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה. ונראה בעיניי שהוא זוכה ליורשה לאחר מיתתה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
<h2>דף צא.</h2>
וכמו שאסורה לראשו' ולשיני כך אם מתו הן אסורה להתייבם לאחיהם, אבל צרתה מן הראשון מותרת להתייבם ליבמה, שלא קנסו בצרתה לעשותה כצרת סוטה מזידה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. אחיו שלראשון חולצין לזו האשה האסורה מן הדין שהיא זקוקה להם מן התורה, ולא נפטרה צרתה בחליצתה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. ואחיו שלשיני חולץ לה גזירה שמא יאמרו גירשה הראשון ונשאה השיני.
<h2>דף צא:</h2>
הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לשוק בחזקת שפטרתה צרתה, ונמצאת זאת שנתייבמה איילונית שאין ייבומה ייבום ונמצאו נישואי צרתה בטעות והרי היא יבמה לשוק וקונסין אותה, כמו שביארנו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. וכן כל העריות שפוטרות צרותיהן כמו שביארנו, אם הלכו אותן הצרות ונשאו לשוק ונמצאו העריות איילונייות שקידושיהן קידושי טעות ואין הצרות צרות ערוה והרי הן זקוקות ליבמי' ונישואיהן נישואי טעות, וקונסין אותן כמו שביארנו.
<h2>דף צב.</h2>
האשה שנשאת על פי עד אחד ואחר כך יצא עליה קול שבעלה חי אין מוציאין אותה מבעלה על פי הקול, ואם עד שלא נשאת יצא הקול לא תנשא, ואם באו שני עדים כשרי' שבעלה חי אע"פ שנשאת תצא וקונסין אותה בכל הדברים שביארנו. וכן אשה שנשאת יבמה לשוק בטעות, כגון שהלך בעלה ובנה למדינת הים [ובאו] ואמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ואין את זקוקה ליבם ונשאת לשוק, ואחר כך אמרו לה חלוף היו הדברים שמת בנה ואחר כך מת בעלה והרי היא זקוקה ליבם, אף זו תצא מבעלה בגט ומיבמה בחליצה וקונסין אותה בכל הדברים שביארנו אלא שאין הולד שילדה מאותו שלשוק ממזר ודאי אלא ספק, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
אמרו לה מת בעליך ונשאת, ואחר כך אמרו לה קיים היה כשנשאת, ואחר כך מת, הולד שילדה עד שלא מת בעלה הראשון הרי הוא ממזר גמור, והולד שילדה אחר מיתת בעלה הראשון אינו ממזר ומותר באשה כשירה. אמרו לה מת בעליך ונתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לו, הואיל ולא עלה בידה מכשול עבירה לא קנסו בה חכמים ולא גזרו בה להצריכה גט משיני, ואפי' אם נתן לה השיני גט לא פסלה מן הכהונה, שנ' [ויקרא כ"א] ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה.
האשה שהלך בעלה למדינת הים בלא זרע ובאו ואמרו לה מת בעליך ונתייבמה ליבם ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וקונסין אותה בכל הדברים שביארנו. בד"א כשהיתה ארוסה לראשון ולא כנסה לחופה, שגזרו בה חכמים שמא יטעו הרואים לומר שלא כנסה השיני אלא מפני שקידושי הראשון על תנאי היו ולא נתקיים התנאי וקידושיו בטלין ונישואי שיני נישואי' גמורין, לפיכך צריכה גט משיני ואסורה לחזור לראשון שנראה כנושא גרושת אחיו, אבל אם כנסה לחופה הכל יודעין שאין אדם בועל על תנאי ונישואי ראשון נישואין גמורין ונישואי שיני נישואי טעות, ואין לומר בזו גירש זה ונשא זה שאין אדם ראוי לישא גרושת אחיו, לפיכך אינה צריכה גט משיני ומותרת לחזור לראשון, שאין האשה נאסרת על בעלה כשזנתה באונס או בשוגג אלא אם היה בעלה [כהן] ולא קנסו בה חכמים אלא כשצריכה גט משיני.
<h2>דף צב:</h2>
היבמה שנתקדשה לאחד מן השוק עד שלא חלצה מיבמה נסתפקו בה חכמי התלמוד אם תופשין בה קידושין אם לאו, לפיכך צריכה גט מספק ומתייבמת ליבם, ואם היה היבם כהן שאינו ראוי אשה גרושה אם רוצה לחלוץ לה ולהתירה לאותו שנתקדשה לו הרשות בידו, ואם רוצה יכול לעגנה עד שתתגרש בגט מאותו שקידשה ונאסרה עליו כדי שלא יהא חוטא נשכר, ואחר כך חולץ לה היבם ומתירה לעולם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד. נשאת עד שלא חלצה אסורה לזה ולזה וצריכה גט מבעלה וחליצה מיבמה, והולד שילדה מבעלה הרי הוא ספק ממזר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד. ואם דרך זנות בא עליה אחד מן השוק מותרת ליבמה לפי דעת רוב הפסקנים. ולי נראה שהרי היא ספק ערוה ואסורה ליבם מספק כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג.
<h2>דף צג.</h2>
אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, לפיכך המוכר פירות דקל לחבירו הרי זה יכול לחזור בו אפילו לאחר שבאו לעולם, הואיל ובשעה שמכר לו עדין לא באו לעולם, ואם לא חזר בו המוכר עד שתלש הלוקח הפירות ואכלן שוב אין המוכר יכול להוציא מידו. וכן האומ' לחבירו שדה זו שאני [עתיד] ליקח ממך לכשאקחנ' תהא נתונה לך מעכשיו הרי זה לא קנה, שהרי בשעה שהקנ' לו לא היה שלו והרי הוא דבר שלא בא לעולם.
<h2>דף צג:</h2>
וכן אין אדם יכול להפריש תרומה ומעשרות על פירות העתידין לבא לידו עד שלא באו לידו, או על הפירות המחוברין שבשדהו עד שלא יביאו שליש, ואע"פ שהביאו אחר מכן ונתלשו לא עשה כלום.
<h2>דף צד.</h2>
וכן מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואחר כך באתה אשתו, אם היתה אשתו מן הנישואין הכל יודעין שנישואי אחותה בטעות היו ואינה צריכה ממנו גט, והוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ואשתו מותרת לחזור לו. אבל אם היתה אשתו מן האירוסין, חוששין שמא יאמרו קידושין על תנאי היו ובטילין היו ונישואי אחותה נישואין גמורין היו וצריכה ממנו גט ואשתו אסורה לחזור לו שנראה כנושא אחות גרושתו.
<h2>דף צד:</h2>
היתה אחות אשתו אשת איש שבאו ואמרו לה מת בעלה ונשאה זה שאמרו לו מתה אשתו, ואחר כך באת אשתו וגם בא בעלה שלזו, אחות אשתו צריכה ממנו גט ואסורה לחזור לבעלה כדין כל אשת איש שנשאת בטעות ואשתו אסורה לחזור, ואפילו אם היתה אשתו מן הנישואין שנראה כנושא אחות גרושתו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו.
אמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה, ואחר כך אמרו לו קיימת היתה ומתה מותר לקיימה אחר מיתת אשתו אע"פ שמתחלה נשאה באיסור, והולד הראשון שילדה לו קודם מיתת אשתו ממזר והאחרון אינו ממזר. היתה אשתו עמו ונשא אחותה במזיד אפילו אם היתה אשתו מן האירוסין אין אחותה צריכה ממנו גט, שלא הצריכו גט בערוה אלא כשחושב לישא אותה בהיתר ואף בית דין מורין לו כן, אבל כשנתכון לעבור עבירה הכל יודעין שבעבירה נשאה ואין קידושין תופשין בה ואינה צריכה ממנו גט.
<h2>דף צה.</h2>
אין האשה נאסרת לבעלה על ידי זנות אלא אם כן זינתה היא תחתיו, אבל אם זינתה אחותה עם בעלה אינה נאסרת היא על בעלה בשביל זנות אחותה, שנ' [במדבר ה'] ושכב איש אותה שכבת זרע, שכיבת עצמה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה. וכן אם זינתה חמותו עמו אין אשתו נאסרת עליו בשביל זנות אמה, ואם היתה חמותו מורגלת לבא אצלו על ידי אשתו מוציאין את אשתו ממנו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו, וכך היא בתלמוד ארץ ישראל [ה"ו].
<h2>דף צו.</h2>
קטן הבא על יבמתו אם היה פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה לכל דבר והרי הוא כמעשה עץ בעלמא. ואם היה מבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה אלא שאין איסור לקטן שנ' [ויקרא כ'] (כי) [אשר] ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, כמו שמבואר בקידושין בפרק ראשון [י"ט ע"א] בהלכת יתירה על אמה העברייה, לפיכך אינו קונה היבמה בביאתו אלא מדברי סופרים, ועשו ביאת בן תשע ויום אחד כמאמר בגדול. לפיכך בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו פסלה על אחיו ופסל צרתה עליו וצריכה ממנו גט לביאתו לכשיגדיל, ואפי' קדם אחיו הגדול ועשה מאמר ביבמה או שקדם אחיו שהוא בן תשע שנים ויום אחד פסלה בביאתו בין על אחיו הגדול שקדם במאמרו, ובין על אחיו בן תשע שקדם בביאתו. וכן בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו וחזר ובא על צרתה פסל את הראשונה עליו. כללו שלדבר עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול לכל דבר, וכל הדינין שביארנו במאמ' שלגדול ראוי לומר בביאת בן תשע, אבל בן תשע שנים ויום אחד העושה מאמר ביבמתו קל הוא מהמאמר שלגדול, לפיכך אינו פוסל במאמרו אלא כשקדם הוא תחלה, אבל אם קדם אחיו הגדול ועשה מאמר ביבמה או בה או בצרתה אין מאמרו כלום שאין מאמרו שלבן ט' מועיל אלא אם היה בתחלה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק האשה רבה בראיי' י"ז. גטו וחליצתו שלבן ט' שנים ויום אחד אין מועילין ביבמה כלום לא בתחילה ולא בסוף.
<h2>דף צו:</h2>
ואפילו בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערו' הרי הוא נידון כבן תשע שנים ויום אחד, עד שיביא שתי שערות או עד שיתברר שהוא סריס כמו שיתבאר בהלכות הללו בפ' הערל [פ' ע"א]. וכן קטן הידוע שנולד לשמונה חודשים וחיה לפי שגמרו סימנין ממעי אמו, אין מחזיקין אותו בגדול עד שיהיה בן עשרים כמו שמבואר בפרק הערל [פ' ע"ב]. בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו והגדיל ואחר כך בא לפטור יבמתו צריכה ממנו גט לביאתו וחליצה לזיקתו, ואם בעל לאחר שהגדיל הרי היא כאשתו לכל דבר ופוטרה בגט בלבד, כמו שמבואר בפרק יוצא דופן [נדה מ"ה ע"א], אבל לא ייבם הקטן לכתחלה ואפילו יבמה גדולה, וכן לא תתייבם הקטנה ואפילו ליבם גדול, קטן שמא ימצא סריס והקטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעין בערוה כמבואר בקונט' הראייות בפרק אחרון בראיי' א'. אם עבר הגדול וייבם הקטנה קנאה קניין גמור משעה שראוייה לביאה ויכול לפוטרה בגט בלבד כמבואר בקונטרס הראייות וכן ביאר מז"ה בפ' בית שמאי [קי"א ע"א].
<h2>דף צז.</h2>
האונס או המפתה את האשה מותר לישא בתה או שאר קרובותיה, אלא שאסרו חכמים לישא אחת מקרובותיה לכתחלה בחיי אנוסתו שלא תהא אנוסתו רגילה אצלו על ידי כן. ונראה בעיניי שאם עבר ונשאה אין מוציאין אותה מידו. נשא אשה ואחר כך אנס בתה או אחת מקרובותיה חייב. נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו.
<h2>דף צז:</h2>
הגייורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מתייבמין, ואפילו הורתו שלראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשיני הורתו ולידתו בקדושה, הואיל ונזרע הראשון שלא בקדושה אין להם אחוה מן האב שהתורה הפקירה זרעו שלגוי כזרע בהמה, שנ' [יחזקאל כ"ג] וזרמת סוסים זרמתם. ואפי' אחין תאומין שנזרעו שלא בקדושה אין תורת חליצה וייבום נוהגת ביניהם ואם נזרעו שניהם בקדושה, נוהגת ביניהם תורת חליצה וייבום כשאר בני ישראל. וכן הדין בשפחה שנשתחררו בניה עמה.
<h2>דף צח.</h2>
הגר שנתגיירו קרובותיו עמו לא ישא אחותו מאביו או אחות אביו מן האב או אחות אמו מן האב ואם נשא אחת מכל אילו יקיים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. נשא אחותו מן האם או אחות אם אביו מן האם או אחות אמו מן האם יוציא, שכל ערוה שהיא משום שאר האב יקיים ומשום שאר האם יוציא הואיל ובן נח מוזהר על שאר האם בגיותו גזרו בהן חכמים אפילו לאחר שנתגיירו, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומותר הגר באם אמו שלא גזרו שנייות בגרים כמו שמבואר בפרק כיצד [כ"ב ע"א].
<h2>דף צח:</h2>
ומותר הגר לישא לכתחלה אשת אחיו מן האב אע"פ שהיתה אחיו לאחר שנתגייר ונתאלמנה או נתגרשה ממנו. וכן אשת אחי אביו ואשת אביו ואשת בנו, שלא גזרו בקורבה הבאה לו על ידי קידוש', ואשת אחיו מן האם שהיתה אשת אחיו אחר שנתגייר מז"ה אוסר בה ואני מתיר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
נשא אשה ובתה בגיותו ונתגיירו עמו, כונס אחת מהן אי זו שירצה ומוציא את האחרת, ואם ידע אחת מהן אחר שנתגיירו הרי היא אשתו ואינו רשאי לקיים השנייה, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ב]. וכן מתה אשתו מותר בשנייה בין שהיא חמותו בין שהי' בת אשתו. היתה הורתו ולידתו בקדושה מותר לישא אחותו מן האם שנולדה בגיות ונתגיירה, שמאחר שזה נזרע ונולד בקדושה וזו נזרעה ונולדה בגיות אינה נראית כמו אחותו ומותר לישא אותה כמו שביאר מז"ה בפסקיו. היתה אחותו מן האם לידתה בקדושה הרי הוא מוזהר עליה מן התורה ככל ישראל שהוא מוזהר על אחותו, הואיל ונולד גם הוא וגם אחותו בקדושה הרי הן כאילו נולדו שניהם מן הישראלית. וכן אחיו מאמו שנולד בקדושה גם הוא גם אחיו הרי הוא מוזהר על אשתו מן התורה.
חמש נשים שנתערבו ולדותיהן והגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו הרי נשותיהן זקוקות לאח, לפיכך הבנים הודאים שלאותן חמש נשים ארבע מהן חולצין לאחת, שכל אחד הוא מסופק שמא זה הוא יבמה, והחמישי מייבם לה אחר חליצת הארבעה ממה נפשך, שאם זו יבמתו הרי כדין ייבם ואם אינה יבמתו כבר חלצה מיבמה ומותרת לכל אדם. וכעניין זה עושין לכל אחת ואחת שהארבעה חולצין והחמישי מייבם, עד שכל החמשה מיבמין [כל] אחת מהן ואפשר שכל אחד ייבם את יבמתו. אם היה כהן אחד מהם אין הכהן יכול לייבם אחת מהן שהרי צריכה לחלוץ מן האחרים תחלה והחלוצה אסורה לכהן. וכן אם היה אחד מן התערובות אחיו מאמו ולא מאביו אינו יכול לייבם אחת מהן.
<h2>דף צט.</h2>
האשה שנתערב וולדה בולד כלתה והגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו, אחד מבני הכלה חולץ לכל אחת מהן שאינו יודע אי זו היא יבמתו, ואינו רשאי ליבם אחת מהן שהיא אשת בן הזקנה שהיה אחי אביו, ואחד מבני הזקנה או חולץ או מייבם לכל אחת מהן, שהרי האחת היא יבמתו ואף האחרת שהיא אשת בן הכלה הרי אשת בן אחיו ומותרת לו לאחר שחלצה מיבמה.
כהנת שנתערב וולדה בולד שפחתה הרי אילו אוכלין בתרומה, אחד משום כהן ואחד משום עבד כהן. ואין מיטמ' למתים שהאחד הוא כהן והוא מוזהר על הטומאה. ואין נושאין נשים כשירות מפני העבד, ולא פסולות מפני כהן. לפיכך כשיגדילו התערובות כופין אותן שישחררו זה את זה, ונושאין נשים הראויות לכהונה שאף המשוחרר מותר בכוהנת, ופטורין מלתת הזרוע והלחיים והקיבה לכהנים שכל אחד יכול לומר אני כהן ואין מוציאין מהן ממון מספק. וכן אין מוציאין מידן הבכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ואוכלין אותן במומן.
<h2>דף צט:</h2>
כהן הנושא אשה שאינה הוגנת לו קנסו אותו חכמים ואין נותנין לו תרומה כשאר הכהנים, ומעשר עני המתחלק בתוך הבית נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה. וכן הדיין שבאו לפניו דין אשה ודין אדם אחר ישתדל בדין האשה תחלה שזילות הוא לאשה לעמוד בבית דין.
<h2>דף ק.</h2>
מי שלא [שהת] אחר בעלה ג' חודשים ונשאת וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון והיו לו אח מן הראשון ואח מן השיני שלא מאמו הוא חולץ לאשתו שלכל אחד ואחד או מייבם, שאם היא יבמתו הרי יבמתו יבם ואם אינה יבמתו הרי היא מותרת לכל אדם שאין כאן יבם אלא הוא, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. והם אחד חולץ לאשתו ואחד מייבם, שאם היא יבמתו [הרי יבמתו] ייבם, ואם אינה יבמתו הרי כבר חלצה מיבמה ומותרת לכל אדם.
<h2>דף ק:</h2>
היה אחד ישראל ואחד כהן נושא אשה הראויה לכהונה, ואינו מיטמא למתים, ואם ניטמא אינו לוקה מספק, וכן אינו אוכל תרומה מספק, ואין מוציאין מתנות כהונה מידו שיכול לומר כהן אני. היו שניהם כהנים הרי הוא כהן ממה נפשך.
עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל בזנות אע"פ שהולד הנולד ממנו הוא כהן בודאי, הואיל ואינו ידוע מי הוא אביו פסלו אותו חכמים מדין כהונה, ואע"פ שהיא אומרת בן פלוני הוא כמו שמבואר בכתובות בפרק ראשון [י"ג ע"ב], ולא גזרו חכמים אלא בנולד דרך זנות, אבל הנולד דרך אישות אע"פ שאינו ידוע מי הוא אביו כגון ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון שהיו שניהם כהנים ושניהן בנישואין הרי הוא בחזקת כהן לכל ענייני כהונה כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ד'. ואין זה הספק מיטמא לאבותיו כדרך שכל כהן מיטמא לאביו שהרי אינו ידוע מי הוא אביו, וכן אינו יורש לא בנכסי ראשון ולא בנכסי שיני, אבל יורשי הראשון ויורשי השיני חולקין נכסיו מספק שהרי אין לו יורש אחר אלא הן.
<h2>דף קא.</h2>
מצות חליצה בשלשה דיינים ואפילו שלשתן הדיוטות, והוא שיודעין סדר חליצה, וכדי לפרסם הדבר משלימין עד חמשה, ובלבד שיהו [כולם] כשרין.
סנדל שלעץ המחופה עור, וכן שלשמאל בימין, וכן סנדל שהוא יותר מכדי מדת רגלו אלא שהוא ראוי להלך בו, וכן במנעל הקטנה שחופה את רוב רגלו, וכן סנדל שאינו שלו בכל אלה לכתחילה לא תחלוץ חלצה חליצתה כשירה. לפיכך צריך להקנות לכתחלה המנעל ליבם כשרוצין לחלוץ בו, ואפילו אם הקנהו לו במתנה על מנת להחזיר דיו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
חלצה בסנדל שאין לו עקב, והוא שאין עקיבו שלאדם נכנס לתוכו לכסות עקיבו, או שאין לו עור בקרקעיתו חליצתו פסולה. וכן בסנדל הנפחת שאינו מקבל רוב העקב, או במנעל הנפרם שאינו חופה את רוב הרגל, או בגדול שאינו יכול להלוך בו, וכן בסנדל שלזקן שעשאו לתכריכין שאינו עשוי להלך בו חליצת' פסולה.
<h2>דף קא:</h2>
ומצוה על הדיינין לקרוא היבם ולהשיאו עצה ההוגנת לו שנ' [דברים כ"ה] וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, וקראו לו הם ולא שלוחם, שמאחר שאין בידם לכופו וצריכי' לפייסו קוראים לו הם בעצמם אולי ישא פניהם וישמע לדבריהם. ודברו אליו שמשאין לו עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו מה לך אצל זקינה מה לך אצל ילדה כלך אצל כמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך.
אין הדיינין [הולכים] אצל היבם והיבמה להזקק (להזקק) לחליצתן, אלא צריכין לקבוע להם מקום להתוועד בו והיבם והיבמה באין אצלן, שנ' [דברים כ"ה] ועלתה יבמתו השערה, ואם הלכו אצל היבם והיבמה אין החליצה נפסלת בכך.
<h2>דף קב.</h2>
אחד סנדל ואחד מנעל כשר לחליצה, אלא שאין חולצין לכתחילה במנעל לפי שפעמים שהוא קרוע או מתחלת עשייתו אינו חופה את רוב רגלו ומפני שהעור רך ומתיישב על הרגל וראוי לנעילה, אבל המנעל שעורו קשה אינו ראוי לנעילה אלא אם כן חופה את רוב הרגל לפיכך אין חולצי' לכתחילה אלא בסנדל. ובמקום שנהגו לחלוץ במנעל חולצין בו לכתחילה כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
והתרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב שהוא עיקר הרגל, התיר הוא ושמטה היא או שהתיר' היא ושמט הוא חליצתה פסולה. וכיצד היא עושה מתירתו בימין, ותופשתו בשמאל, ושומטת העקב ונודדתו בימין כדי שתהא חליצתה והתרתה בימין כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"א]. ועוד מבאר שם שתהא קשירתו כעניבה שתוכל להתירו ביד אחד, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
קרעה המנעל מעל הרגל או ששרפתו ונמצא הרגל גלוי מאליו, וכן אם נעל שני מנעלים זה על גבי זה וקרעה העליון וחלצה התחתון והעליון עומד במקומו ולא (נתלה) [נתגלה] הרגל נסתפקו באלה חכמי התלמוד וחליצה פסולה מספק.
<h2>דף קב:</h2>
יבמה שהגדילה (מן) [בין] האחין מותרת להתייבם לאחד מהן ואין חוששי' שמא חלצה סנדלו שלאחד מהם, ואפילו יש עדים שחלצה סנדלו שלאחד מהם אע"פ שדרך שמוש היה חוששין שמא היתה בו ונתן חליצה ופסלה על האחין.
נעלו שאמרה תורה אינו אלא שלעור, שנ' [יחזקאל ט"ז] ואנעלך תחש. לפיכך אם חלצה בסנדל שלשעם או שלסיב הדקל או במוך שהוא לבד קשה או באנפילייא שלבגד או בקב הקטע חליצתה פסולה, כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' ט'. וכן במנעל התפור בפשתן אע"פ שכולו עור הואיל וחוטי הפשתן שמעמידין אותו פשתן הרי הוא כאילו כולו פשתן שהכל הולך אחר המעמי', כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
מנעל שלעור ותרסייותיו שלשיער שהן כעין רצועות שקושרין אותו בו חולצין בו. ואם היה השיער חופה את רוב רגלו חליצתה פסולה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסייותיו, אם היתה הפנימית הרי זה ראוי לנעי' וכשר לחליצה ואם היתה החיצונה אינו ראוי לנעילה ופסול לחליצה, ואע"פ שהיה הסנדל שלשמאל שאם יהפכנו ברגל הימנית נמצאת החיצונה פנימית הרי הוא פסול לחליצה, כמו שמבואר במסכת שבת בפרק ואילו קשרין [קי"ב ע"א]. מנעל שלחליצה אע"פ שיש בו קשר כעין לולאות וקרסין להעמידו ברגליו שלא יצא ממנו קושרין בו עוד חבל לקשור אותו על המנעל סביב הרגל שתהיה חליצתה חליצה מעולה, וזו היא עיקרה שלחליצה שתתיר היבמה הקשר ותחלוץ המנעל מעל רגל היבם.
<h2>דף קג.</h2>
וצריך היבם לדחוק רגליו על הארץ, והיבמה מגבהת רגלו וחולצת נעלו. וכן אם היה עומד היבם בין יושב בין מוטה חליצתו כשירה והוא שידחוק רגלו כמו שביארנו, ואם לא דחק רגלו חליצתו פסולה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
היתה רגלו הפוכה שדורך על גב הרגל הרי זה אינו רגל וחליצתו פסולה. אבל אם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה הרי ראש השוק עומד במקום הרגל שהתורה אמרה מעל רגלו, ואם חלצה בו חליצתה כשירה כמו שביאר מז"ה. נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה וחלצה בו חליצתה פסו', מעל רגלו אמרה תורה ולא מעל דמעל. ואפילו אם לא נחתכה רגלו והיו רצועות המנעל קשורין מן הארכובה ולמעל' חליצתה פסולה כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"א]. היתה היבמה גדמת שאין לה ידים חולצת אפי' בשיניים.
<h2>דף קג:</h2>
וכן אם חלצה בסנדל שלעיר הנדחת או שלתקרובת ע"ז חליצתה פסולה, וסנדל שהוא תשמיש לע"ז שלגוי לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה.
<h2>דף קד.</h2>
מנעל המיוחד בבית דין לחליצת מצוה כשמהלך בו שליח בית דין אין בית דין מקפידין עליו ונמצא שהוא עשוי להלך בו. חלצה ברגל השמאלי חליצתה פסולה. אם היה אטר צריכה לחלוץ בשניהם מספק כמו שביאר מז"ה בפסקיו. חלצה בלילה חליצתה פסולה.
הקריא' והרקיקה אינן מעכבין אלא החליצה בלבד, לפיכך חלצה ורקקה ולא קראה, או שחלצה וקראה ולא רקקה, או אפילו חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשי', קראה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה.
<h2>דף קד:</h2>
החרש שנחלץ או החרשת שחלצה חליצתה פסולה כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ט'. וכן אלם ואלמת חליצתה פסולה. וכן קטנה שחלצה חליצתה פסולה עד שתהיה בת י"ב שנה ויום אחד ותביא שתי שערות לאחר הזמן הזה. הביאה שתי שערות קודם הזמן הזה אפי' היו עליה אותן השערות אחר הזמן הזה אין זה סימן גדולה אלא כשומא בעלמא הן נחשבין עד שתביא שתי שערות לאחר שתגדיל. הגיעה לזמן הזה בודקין אותה אם הביאה שתי שערות אפילו על ידי נשים, שאע"פ שאין עדות הנשים ברורה סומכין עליה בבדיקה זו, לפי שסתם אשה מוחזקת להביא סימנין משהגיעה לכלל שנותיה(ן). ושתי שערות שאמרו עד שיהיו שתיהן במקו' אחד או בגבה או בכריסה או בקשרי אצבעותיה שליד או שלרגל. וצריך שיהא בעיקר הגומות ואפי' שתיהן בגומא אחת. נמצאו שתי גומות בלא שערות הרי הן כסמנין בידוע שהיו בהן שערות ונשרו.
חלצה בפני שני דיינין כשירין או בפני שלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצתה פסולה, [ונראה בעיניי] שאפילו אם היו חמשה ונמצ' אחד מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. וגר פסול להיות דיין בחליצה עד שיהיו אביו ואמו מישראל.
רקקה בלבד בבית דין לפני היבם נפסלה על האחין, ואפילו רקקה דם לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק, והיא שמוצצת ורוקקת לארץ רקיקה, אבל אם היה דם שותת ויורד מפיה אין חוששין בו משום רקיקה.
<h2>דף קה.</h2>
קראה ולא רקקה אינה פוסלת וראוייה להתייבם הואיל ורקיקה לבדה פוסלת. יבמה שרקקה ואחר כך חלצה אין אומרין תחזור ותרוק אחר החליצה לעשות כסדר האמור בתורה, שאם כן יאמרו הרקיקה הראשונה אינה כלום ויבואו להתיר לאחין היבמה שרקקה בלבד, אלא אע"פ ששינה הסדר חליצתה כשירה שאין הסדר מעכב ואפילו לא קראה ולא רקקה כל עיקר כמו שביארנו.
<h2>דף קה:</h2>
הקטן אינו ראוי לחלוץ ולהתיר יבמתו לשוק עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד ויהיו בהן סימנין כעין שביארנו. היה קטן ברור אין חליצתו כלום. היה ספק כגון שהגיע לכלל שנים ולא נבדקו סימניו חליצתו פסולה מספק.
שתי שערות האמורין בבן ובבת שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן ומשעה שנקרצין בצפורן הרי הן סימני גדולות להחמיר אבל לא להקל, ואם היה יבם שהגיע לזה השיעור חליצתו חליצה לפוסלה על האחין אבל לא להתירה לשוק עד שיהו בהן לכוף ראשן לעיקרן, וכן הבת אינה ניתרת בחליצתה עד שיהו בה שערות כזה השיעור. ואם היתה יבמה קטנה אינה יכולה למאן משעה שנקרצות בצפורן.
הנולד לשמונה חדשים אינו חי והרי הוא בחזקת נפל כמו שביארנו בפרק ר' אליעזר דמילה, ואם גמרו סימניו ממעי אמו כגון שנולד בשערו בצפרניו הרי הוא בר קיימא בידוע שנגמרה צורתו לשב' חדשים ונשתהה הולד במעי אמו חודש אחד, ואע"פ שיש בו סימני גדלות אין מחזיק' אותו בגדול על ידי אותן הסימ' עד שיהא בן עשרים שנה הואיל והיו בו אותן הסימנין ממעי אמו כמו שמבואר בפרק הערל [פ' ע"א] בהלכות ר' אליעזר אומר. ומעשה באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשתהה י"ב חודש וילדה האשה לסוף י"ב חודש והכשירוה חכמי' שתלו הולד בבעלה, ואפשר שנשתהה הולד במעי אמו ג' חודשים לאחר שנגמרה צורתו וכל זה מבואר בפרק הערל [פ' ע"ב].
<h2>דף קו.</h2>
וכן כל יבמה שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה, או שהוא [רץ] אחר היבום כדי לבזבז ממונה והיא תובעת חליצה, מבקשין ממנו שיחלוץ לה, אם לא רצה לקבל אין כח ביד בית דין לכופו לחלוץ, כמו שביארנו למעלה, אבל אם יכולין להטעותו מטעין אותו. כיצד, אומרין לו חלוץ על מנת שתתן לך כך וכך ממון וחליצתה כשירה ואינה צריכה לקיים תנאה שאין התנאי מבטל החליצה כמו שמבטל הגט. וכן מטעין אותו ואומרין לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, ומאחר שנפסלה עליו בכך כמו שיתבאר כופין אותו שיחלוץ לה חליצה כשירה כדי להתירה. ונראה בעיניי שבכל עניין שנפסלה עליו כופין היבם לחלוץ לה חליצה כשירה.
כל חליצה שלא נתכונו לה היבם והיבמה הרי היא חליצה פסולה, לפיכך אם אמרו חלוץ לה ובכך אתה כונסה חליצתה פסולה שהרי לא נתכון לפוטרה אלא לכונסה בכך.
חליצה מעושת שעשאוהו וייסרוהו לייבם עד שחלץ חליצתו פסולה, ואם אמר רוצה אני אע"פ שעל ידי האונס נתרצה חליצתו כשירה, והוא שיעשוהו בית דין שלישראל כדין אבל אם עשוהו שלא כדין אע"פ שאמ' רוצה אני חליצתו פסולה. אם עישוהו גוים אע"פ שהיה בדין שיחלוץ ובדין עישוהו אע"פ שאמר רוצה אני חליצתו פסולה. ואם שלא כדין עישוהו גוים אין חליצתה כלום. ואם אמרו לו הגוים עשה מה שישראל אומרין לך וחלץ על פי ב"ד שלישראל כדין, חליצתו כשירה כדרך שביארנו בגט בפרק המגרש. ואם מסר מודעא קודם לכן לבטל חליצתו, [חליצתו] פסולה. לפיכך צריכין ב"ד להזהירו לבטל המודעא שמסר.
יבם ויבמה שבאו לפני בית דין לחלוץ אין בית דין נזקקי' בחליצתן עד שיכירו היבמה שזו היא פלונית, שמא מתכונת להתיר אשה אחרת שאינה יכולה לבוא בפני ב"ד וזו באה ואומרת שאני פלונית, וכן עד שיכירו היבם שזה הוא אחי בעלה שלזו. לפיכך אם לא הספיקו בית דין שחלצה בפניהם לכתוב לה גט חליצה בכל שיעידו עדים [עדים] שראוה שחלצה זו בפני בית דין מתירין אותה וכותבין לה גט חליצה להיות ראייה בידה אם היא צריכה, ואע"פ שאין אילו מכירין שחלצה מיבמה, ואין חוששין שמא טעו ב"ד הראשון לחלוץ אע"פ שאין מכירין. ואפילו קרוב ואפילו אשה נאמנין על הכרתן, לפי שהדבר להתגלות הוא והאמינו חכמ' עד אחד באיסורין בדבר העשוי להתגלות שיראין בני אדם לשקר בדבר, כמו שמבואר בפרק החולץ בהלכה מצוה בגדול [ל"ט ע"ב].
<h2>דף קו:</h2>
אם לא היו שניהם בעיר אחת היבמה הולכת אחר היבם להתירה, ואפי' מטיברי' לציפורי, שנ' [דברים כ"ה] וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה. ונראה בעיניי שאם היבם דר בין הגוים או בין הדיוטות שאינן יודעין סדר חליצה אין לדיינין ללכת אחריו מעיר לעיר, אלא כופין אותו שיבוא במקום הועד שלהם ויפטור יבמתו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
סדר חליצה כך הוא קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה. כיצד, באין שניהן לבית דין והיא אומרת בפניהם מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. ומלמדין אותה שתקרא הכל בבת אחת ולא תפסיק בקריאתה בין לא לאבה שתקרא לא לבד ואבה לבד, שאע"פ שהקריאה אינה מעכבת כמו שיתבאר אם אינה יודעת לקרות כראוי מעכבת, וכן ביאר מז"ה בפסקיו. ואחר כך הוא אומר לא חפצתי לקחתה, ואחר [כך] ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו, ואחר כך רוקקת בפניו רוק הנראה לדיינים, שצריכין הדיינין לראות הרוק בשעה שיוצא מפיה. ואחר כך קוראה ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. (אבל) [וכל] קריאתן בלשון הקודש. ומצוה על כל העומדים שם לומר [אחריה] חלוץ הנעל חלוץ הנעל עד ג' פעמ' כמו שכותבין בגט החליצה. אע"פ שכתוב בתורה ועמד ואמר אם עשו כל הסדר הזה יושבין או מוטין אינו מעכב כמו שמבואר בפרק ואילו מגלחין [מו"ק כ"א ע"א].
וזה הוא נוסח גט החליצה, ביום פלוני כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למניינא די רגילנא למימנא ביה הכא במקום פלוני, אנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בבית דינא, וסליקת לקדמנא פלני' בת פלוני ארמלת פלוני ואקריבת לקדמנא גברא חד דשמיה פלוני בר פלוני, וכן אמרת לנא פלוני' דא פלוני בר פלוני דין אחוהי דפלוני (מאחוהי) [מאבוהי] הוה דהוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומחסין מוקים שמא בישראל לא שבק, והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי, כען רבנן אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא יטלע [לי] ריגליה דימינא קדמיכון ואשרי סיניה מעל ריגליה ואירוק באנפוהי, ואישתמודעינהי לפלוני דין דאחוהי דפלוני מיתנא דאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יתה ייבם ואי לא אטלע ליה קדמנא ריגלא דימינא ותישרי סינך מעל ריגלך ותירוק באנפך, עני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה, מיד אקרנוה לפלוני' דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, ואף להאי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע ליה ריגלא דימינא ושרת סיניה מעל ריגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מן פומה על ארעא, ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל בית חלוץ [הנעל] תלתא זימני, ומדאיתעביד עובדא הדין קדמנא שרינוה לפלני' דא למהך להנתנסבא לכל דתצבי ואינש לא ימחי בידה מן יומא דנן ולעלם, ובעת מיננא פלנית דא גיטא דחליצותא דא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכו כדת משה וישראל. גט חליצה זה שכותבין לה אינו אלא עדות וראייה ולא שהגט מתירה, ובמקום שיודעין חליצתה אינה צריכה לגט זה. כשכותבין גט חליצה צריך לשרטט מקום הפסוקי' שאסור לכתוב שלש תיבות מן המקרא בלא שרטוט, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
רקקה וקלטתו הרוח עד שלא הגיע בפני היבם כגון שהיתה היא ארוכה ממנו לא קיימה מצות רקיקה וצריכה לרוק עוד עד שיגיע הרוק לפני היבם, ואם קלטתו הרוח אחר כך אין בכך כלום. ואם חלצה ליבם סומא שאינו יכול לראות את הרוק חליצתה כשירה.
כל מקום שכתבנו בפרק זה חליצתה פסולה אסורה להתייבם ופסלה לכהונה ונאסר בקרובותיה, וכל מקום שאמרנו אין חליצתה [כלום] הרי היא כמי שלא חלצה כל עיקר. ונראה בעיניי שצריכין הדיינין העסוקין בסדר החליצה להזהר שלא תעלה בידן חליצה פסולה שצריכה לחלוץ על כל האחין חליצה כשירה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
אכל' שום ורקקה או שאכלה גוש עפר ורקקה אין רקיקה זו כלום ולא קיימה מצוות רקיקה ואינה ראויה להפסל ברקיקה זו, שנ' [דברים כ"ה] ורקקה רוק מעצמה ולא מחמת דבר אחר. ואם רקקה מחמת עצמה אפילו דם יצאה ידי רקיקה.
<h2>דף קז.</h2>
אם לא מיאנה עד שמת בעלה יכולה למאן ביבם בעודה קטנה ועוקרת נישואין הראשונים ומותרת להנשא לשוק בלא חליצה. וכן מותרת להנשא לשאר היבמין שלא מיאנה בהם אבל לא לאותו שמיאנה בו, וצרתה מותרת להתייבם אפי' ליבם שמיאנה בו הממאנת וכל שכן לשאר היבמין כמו שמבואר בפרק ראשון [י"ב ע"א]. ואסורה הממאנת לאבי המת הואיל ולא מיאנה בבנו בחייו והוזקקה ליבם מחמת קידושי בנו משעת נפילתה לייבום נראית ככלתו. וכן היא אסור' לשאר קרובי המת חוץ מן היבמין שהיו ראויין ליבם כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף קז:</h2>
השנים או השלשה שממאנת הקטנה בפניהם צריכין להכיר בה ולידע שהיתה יתומה כשנתקדשה, שמא נתקדשה על ידי אביה שקידושיה קידושי תורה ואינה יכולה למאן. לפיכך בכל מקום שיעמדו שנים ויעידו שכבר מיאנה זו בעודה קטנה בפני שלשה או בפני שנים מתירין אותה וכותבין לה גט מיאון אם היא צריכה לראיי' בידה, ואע"פ שאין אילו מכירין בה כשהיתה יתומה כשנתקדשה שכבר הכירוה הראשונים שמיאנה בפניהם, ואין חוששין שמא טעו הראשונים להזקק במיאונה בלא הכרה וזה מבואר בפרק שלמעלה [ק"ו ע"א]. וכן צריכין אותן שממאנת בפניהם להכיר אותה שזו היא פלונית שמא היא מתכונת לפטור אשה אחרת שאינה בת מיאון. וכן צריכין להתברר עליה שהיא קטנה ולא הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד, שאם הגיע' לכך חזקה הביאה סימנין ושוב אינה יכולה למאן משהגדילה. ואם נתברר בעדות ברורה שלא הביאה הסימנין ואפי' לאחר הזמן הזה יכולה למאן, ואין חוששין שמא נשרו, שאף אם הביאה סימנין אין קידושיה אלא מדברי סופרים הואיל ולא בעל ולא החמירו מספק בקידושין שלדבריהם. בא עליה לאחר הזמן הזה חוששין שמא הביאה סימני' ונשרו ונעשו קידושיה [קידושין] בבעילה זו ולפיכך מחמירין בה מספק ואינה יכולה למאן כמבואר בפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א]. הוחזקה איילונית הרי היא כגדולה לכל דבריה אע"פ שלא הביאה שתי שערות ושוב אינה יכולה למאן.
אי זו היא קטנה שהיא צריכה למאן, כל שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה, השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן. וכן נראה בעיניי שאם נשאת בלא דעת אמה ואחיה או אם אין לה אח ואם, ונשאת בלא דעת שאר קרוביה אינה צריכה למאן, שאינה אלא כמפותה ופיתוי קטנה אונס הוא והרי היא כמי שלא נשאת מעולם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
כל תינוקת שאינה יודעת לשמור קידושיה שמירה מעולה שלא תאבדם אינה צריכה למאן, וזמנה כפעוטות שהן מבן שש שנים ועד בני עשר כל אחד לפי חורפתו, כמו שמבואר בקונטרס הראייות בפרק האומר התקבל גט. הגיעה לזמנים הללו שיודעת לשמור קידושיה הרי קידושיה קידושין וצריכה למאן, ואם לא מיאנה עד שהגדילה צריכה גט.
בראשונה היו כותבין בגט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעייא להתנסבא ליה, כיון שראו בו אורך דברים אמרו שמא יסברו שהוא גט גירושין [ויכתבו לשון זה בגט גירושין], לפיכך תקנו לכתוב בקוצר, ביום פלוני מיאנה פלוני[ת] בת פלוני באנפנא, וכך ראוי לנהוג כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
<h2>דף קח.</h2>
אי זה הוא מיאון שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי, או שאמרה אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחיי, בין בפני בעלה בין שלא בפני בעלה, ואפילו אם היתה עסוקה בצרכי חופתה, או שהיתה יושבת תחת בעלה ומשמשתו ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי אין לך מיאון גדול מזה, ובלבד שתמאן בפני שלשה ואם מיאנה בפני שנים הרי זה מיאון.
אפי' לא מיאנה בבעלה אלא הלכה ונתקדשה לאחר הן הן קידושיה הן הן מיאוניה, ואפי' היתה נשואה לראשון, קידושי שיני עוקרין נישואי ראשון.
עד שלא תמאן הקטנה בבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר, ואם כנסה לחופה הרי הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ויורשה ומיטמא לה אפי' אם היה כהן, ואע"פ שמן התורה אין קידושי הקטנה כלום ואינה אשתו ואינו ראוי ליטמא לה, הואיל והוא יורשה בתקנת חכמים שהרי הפקר בית דין הפקר הרי אין מי שיעסוק בקבורתה אלא הוא, והרי היא כמת מצוה אצלו כמו שמבואר בפרק האשה רבה בהלכה ראשונה [פ"ט ע"ב]. וכבר ביארנו בהלכות הללו בפרק ואילו הן הנחנקין באי זה דבר יכולין בית דין לעקור דבר מן התורה ובאי זה דבר אינן יכולין לעקור.
ומותרת לכל אדם ואפי' לקרובי בעלה ואפילו לכהונה, אם לא מיאנה וגירשה בעלה בגט הרי היא ככל גרושה והוא אסו' בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו ופסולה לכהונה. גירשה בגט והחזיר' ומיאנה בו ונשאת לאחר וגירשה מותרת לחזור לראשון, ואין זה כמחזיר גרושתו והואיל ויצאת ממנו לבסוף במיאון הרי היא כאלו לא נשאת לו מעולם, וכן מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה. מיאנה בו והחזירה וגירשה בגט ונש' לאחר ומיאנה בו אסורה לחזור הואיל ויצאת ממנו לבסוף בגט הרי הוא כמחזיר גרושתו. וכן אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
<h2>דף קח:</h2>
מיאנה בראשון ונשאת לשיני וגירשה בגט, לשלישי ומיאנה בו, לרביעי וגירשה בגט, לחמישי ומיאנה בו, כל שיצאת ממנו במיאון מותרת לחזור לו ומותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, וכל שיצאת ממנו בגט אסור[ה] לחזור לו והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו.
קטנה שלא מיאנה בבעלה עד שמת ואינה זקוקה ליבם אינה יכולה למאן לעקו' נישואי' הראשונים ולהתיר עצמה לקרובי בעלה, שאין דרך למיאון אלא כשיש עליה זיקת אישות או זיקת ייבום, וכן כשגירש' בעלה בגט ולא החזירה אין לה דרך למאן לבטל הנישואין והגט ולהתיר עצמה לכהונה, לפיכך קטנה שהיתה נשואה לאחי אמו שלראובן שהיא שנייה לו ונתאלמנה ונשאת לשמעון שהוא אחי ראובן מן האב ולא מן האם, ומת שמעון ונפלה לפני ראובן בייבום אינה יכולה למאן בנישואין הראשו' שלאחי אמו שלראובן כדי שתתייבם לראובן ותקיים מצות ייבום, שאין מיאון לאחר מיתה ואפילו במקום מצוה, כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
וכן אם גירשה אחיו בחייו אע"פ שמת בלא זרע אין אשתו זקוקה ליבם, והרי היא אליו אשת אח שלא במקום מצוה שהוא מוזהר עליה בערות אשת אחיך לא תגלה וענוש עליה כרת. המגרש את האשה והחזירה ומת מותרת ליבם שהרי היתה אשת אחיו בשעת מיתה. השיאה לו אביה כשהיא קטנה [וגירשה והחזירה ומת בעודה קטנה] אסורה ליבם איסור ערוה, שהרי קידושיה הראשונים היו קידושי תורה, וכשגירש' בעלה נעשית עליו גרושת אחיו, וכשהחזירה בעלה אין קידושיה קידושי תורה שכבר יצאת מרשות האב משעה שהשיאה, ואין בידו לקדשה והיא הנקראת יתומה בחיי האב שקידושיה מדברי סופרים, ומאחר שאסורה על היבם איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת [וצרתה חולצת ולא מתיבמת] כמבואר בקונטרס הראייות בפרק בית שמי בראיי' ז' ובראיי' ח'. גדלה בחיי אחיו ובא עליה אחיו לאחר שגדלה הרי נעשו קידושיה קידושי תורה ומותרת ליבם, וכל זה מבואר בפרק בית שמאי.
<h2>דף קט.</h2>
שני אחין נשואין שתי אחיות יתומו' קטנו', או שתי אחיות חרשות, מת בעלה שלאחד מהם תצא משום אחות אשה שהרי קידושי שתיהן שוין. היתה אחת גדולה שקידושיה קידושי תורה ואחת קטנה שקידושיה מדברי סופרים, מת בעלה שלקטנה תצא משום אחות אשה, מת בעלה שלגדולה הרי היא זקוקה ליבם מן התורה ואוסרת עליו הקטנה שקידושיה קידושי סופרים. לפיכך מלמדין את הקטנה שתמאן בבעלה כדי לקיים מצות ייבום בגדולה שיבמה מן התורה. ואם לא מיאנה הקטנה עד שהגדילה מוציא הקטנה שהיא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה.
וכן ראוי לאדם להתרחק מן הפקדונות, שלא יקבל פקדון מבן עירו שמרגילו בביתו ורואה ענייניו ופעמים שמקבל פקדונו והולך וחוזר ותובע ממנו פקדונו. וכן ראוי להתרחק מן הערבות שנ' [משלי י"א] רע ירוע כי ערב זר.
<h2>דף קט:</h2>
קטנה שלא מיאנה עד שהגדילה ובא אחר וקידשה קידושי תורה צריכה גט משיני, לפי שקידושי ראשון מדברי סופרים ואינן דוחין קידושי תורה. וכופין את השיני לגרש שלא יהא חוטא נשכר ונושא אותה הראשון כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. נבעלה לראשון אחר שגדלה כבר נעשו קידושיה קידושי תורה ואם נשאת לשיני אינה צריכה ממנו גט. ומעשה באחד שקידש יתומה קטנה והגדילה וכשבא לכונסה לחופה והושיבוה לכסא בא אדם [אחר] וחטפה ממנו ופיתה אותה וקידש' לעצמו, ואע"פ שהיו קידושי ראשון מדברי סופרים וקידושי שיני מן התורה, לא הצריכו אותה חכמים גט מן השיני, הואיל ועשה שלא כהוגן שחטפה מבעלה כשהיה עומד לכנוס הפקיעו חכמים קידושיו שלא להצריכה ממנו גט. מיאנה בטעות לאחר שהגדילה ונשאת לאחר הרי היא כאשת איש שנשאת בטעות ותצא מזה ומזה, וקונסין אותה בכל הדברים שביארנו למעלה כמו שמבואר.
<h2>דף קי.</h2>
מי שהיה נשוי שתי יתומות או שתי חרשות ומת, בא יבם על אחת מהן ביאתה פוטרת צרתה, אבל אין חליצת אחת מהן פוטרת לא היא ולא צרתה שחליצת הקטנה והחרשת חליצ(ת)ה פסולה היא, כמו שביארנו למעלה.
קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, בין שהיו נשואות לאחיו פקח בין שהיו נשואות לאחיו חרש לפי שאין קניינם שוה כמו שביארנו. כיצד תקנתן כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ. ואם קדם וייבם הקטנה החרשת אסורה עולמית שאין לה תקנה בייבום שכבר ייבם צרתה ואין לה תקנה בחליצ' שאינה בת חליצה. קדמה הקטנה ומיאנה מותר לקיים החרשת, אבל אין בית דין מלמדין אותה שתמאן, לפי שראוי לאדם לעולם להתרחק מן המיאונין, ואין מלמדין את הקטנה למאן אלא במקום שתתקיים מצות ייבום שלתורה כמו שביארנו למעלה, וכמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' י'.
<h2>דף קיא.</h2>
היתה אחת קטנה ואחת חרשת אע"פ שקידושי שניהן מדברי סופרים אין קניינם שוה, שקניין הקטנה הוא מסופק שמא תמאן והרי קניינה כאילו אינו, ואם לא תמאן קניינה [קניין] גמור, אבל החרשת היא קנויה במקצת והרי היא כאילו חצייה קנויה וחציה אינה קנויה, שלא תיקנו מיאון בחרשת כמו שתיקנו בקטנה, הואיל ואין קניינם שוה אם מת בעלה שלאחת מהן אין השנייה יוצאה משום אחות אשה, אלא אם מת בעלה שלקטנה החרשת יוצאה מבעלה בגט שאסורה לו משום זיקת הקטנה שהיא אחותה, וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ מבעל החרשת. מת בעלה שלחרשת קטנה יוצאה בגט וחרשת אסורה לעולם שאין לה תקנה לא בייבום ולא בחליצה, ואם עבר ובא יבם על החרשת נותן לה גט והותרה.
<h2>דף קיא:</h2>
בא יבם על החרשת וחזר הוא או אחיו ובא על הקטנה, או שבא על הקטנה תחלה וחזר ובא על החרשת נאסרו שתיהן עליו כמבואר בקונטרס הראייות בראי' י"א. וכיצד תקנתן, קטנה יוצאה בגט ותחלוץ כשתגדיל וחרשת יוצאה בגט בלבד ואם מיאנה הקטנה החרשת מותרת כמבואר בקונט' הראייות בראיי' י"ב, אבל אין בית דין מלמדין אותה בכך כמו שביארנו. היה נשוי שתי קטנות או שתי חרשות ומת ובא יבם על הראשונה וחזר הוא או אחיו ובא על השנייה לא פסל את הראשונה.
היתה אחת פקחת ואחת חרשת ביאת הפיקחת או חליצתה פוטרת החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת הפקחת. בא יבם על הפקחת וחזר הוא או אחיו ובא על החרשת לא פסל הפקחת ונותן גט לחרשת אם בא עליה לשם אישות. בא יבם על החרשת וחזר הוא [או] אחיו ובא על הפקחת פסל את החרשת ונותן גט לחרשת וגט וחליצה לפקחת.
היתה אחת גדולה ואחת קטנה ביאת הגדולה או חליצתה פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה עד שתגדיל ותבעל ויהיה ייבומה ייבום מן התורה. בא יבם על הגדולה ובא הוא או אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה והקטנה תצא בגט אם בא עליה לשם אישות או לשם יבמות, ואם מיאנה אינה צריכה גט, אבל אין בית דין מלמדין אותה למאן כמו שביארנו. בא יבם על הקטנה וחזר הוא או אחיו ובא על הגדולה פסל את הקטנה ומלמדין את הקטנה שתמאן כדי לקיים את הגדולה שייבומה מן התורה, שאם לא תמאן הרי הגדולה אסורה לו לפי שקדמתה ביאת הקטנה.
הכונס יבמתו ונתן לה גט והוא טוען בעלתי כבר והרי היא כאשתי ופטרתיה בגט, והיא אומרת [לא בעלת] ועדין זיקת יבמין עלי ופסלתני בגט ואני צריכה חליצה, תוך שלשים יום היא נאמנת שאדם עשוי להעמיד עצמו מלבעול יבמתו ל' יום וכופין אותו שיחלוץ לה, לאחר ל' יום הוא נאמן ואין כופין אותו אלא מבקשין ממנו שיחלוץ לה שכבר היא אסרה עצמה לעולם עד שתחלוץ, ואם היה גם היבם מודה שלא בעל אפי' לאחר י"ב חודש כופין אותו לחלוץ. אע"פ שנאמנת היבמה להחמיר על עצמה אינה נאמנת לאסור צרתה אפילו תוך שלשים אלא אומרין חזקת הכונס לאלתר הוא בועל ומאחר [שידוע] שנתייחד עמה הותרה צרתה לשוק. אם היו היבם והיבמה מודים שניהם שלא בעל לא הותרה הצרה לשוק עדין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ז.
הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לפי שאינו יכול לייבם הואיל והיא נדורה הנאה ממנו. ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואין בידינו לכופו הואיל ונתכונה למרוד אחר מיתת בעלה. ואם הכרנו דעתה שכל כונתה היא כדי שתיאסר להתייבם אפילו נדרה בחיי בעלה נמי אין כופין אותו שיחלוץ אלא מבקשין ממנו. נדרה הנאה מן היהודים בחיי בעלה מת בעלה מותרת ליבם, שלא היה דעתה בנדר אלא שתתגרש מן בעלה ותיאסר לכל היהודים הראויה להם לאחר גירושי בעלה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ח. ואין מוציאין אותה מבעלה בשביל נדר זה אלא יפר חלקו ותהיה מותרת לו והיא אסורה לכל היהודים.
<h2>דף קיב.</h2>
היה היבם טוען לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי היא נאמנת ואפילו בתוך ל' שחזקת הכונס לאלתר הוא בועל ונפטרת בגט בלבד כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ז, וכן ביאר מז"ה. טען היבם שבעל והיא אומרת לא נבעלתי אע"פ שחזר והודה לדבריה אינו יכול לפוטרה בחליצה בלבד, אלא חוששין שמא בעל וצריכה גט וחליצה מספק, ואם מתחלה טענו שניהם שלא בעל אע"פ שנתייחד עמה בעדים נאמנין לומר שלא בעל ונפטרת בחליצה בלבד. ונראה בעיניי שאין לומר כן אלא תוך ל' אבל לאחר ל' שכבר הוחזקו כמו איש ואשתו אינן נאמנין להכחיש החזקה להקל אלא צריכה גט וחליצה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד. וכן נראה בעיניי שאם לא כנס היבם יבמתו ולא נתייחד עמה בעדים, ושניהם מודים שבעל בלא עדי ייחוד לא נקנית לו באותה ביאה קניין גמו', ואינו יכול לפוטרה בגט בלא חליצה, שכשם שקידושין וגירושין צריכין עדים כך ייבום וחליצה צריכין עדים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג.
<h2>דף קיב:</h2>
החרש והחרשת אין להם קידושין מן התורה לפי שאין להם דעת צלולה ואין מעשיהם כלום, אבל חכמים תיקנו להם קידושין כדרך שתיקנו קידושין בקטנה, ולא תיקנו מיאון בחרשת כמו שתקנו בקטנה. חרש שתיקנו בו חכמים בכל מקום הוא שאינו לא שומע ולא מדבר אבל אם מדבר ולא שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו. שוטה וקטן לא תיקנו להם חכמים קידושין כל עיקר, השוטה לפי שאין אשה ראויה לדור עמו, והקטן לפי שסופו להגדיל ולבוא לכלל קידושי תורה, לפי[כך] ש[ו]טה וקטן שנשאו נשים ומתו, נשותיהם פטורות מן החליצה ומן הייבום. וכן פקח שקדש את השוטה אין קידושיו קידושין.
חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים, כשם שנכנס ברמיזה כך יוציא ברמיזה, ואפי' כנס ובעל כמבואר בקונטרס הראיי' בראיי' א'. ואפי' חרשת שהשיא' אביה בקטנותה שקידושיה קידושי תורה. וכן פקח שנשא פקחת ונתחרשה יכול להוציאה בגט אע"פ שקידושיה קידושי תורה [ש]האשה מתגרשת מן התורה אפי' שלא לדעתה. נשתטת לא תצא בגט, ותקנת חכמים היא שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ואפי' אם יש לה אב ואם כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ו'. ובתלמוד ארץ ישראל [ה"א] מבאר שאם עבר וגירשה הרי היא מגורשת, ואם אין לה דעת לשמור גטה אין גירושיה גירושין אפילו מן התורה.
וכן אם נתחרש הוא או נשתטה הוא לא יוציא עולמית, שהרי היו קידושיה קידושי תורה ועכשיו אינו ראוי לגרש מן התורה שאין האיש מוציא (לא) [אלא] לדעתו והרי אין בו דעת. ואפי' אם כתב להם החרש בכתב ידו כתבו ותנו גט לאשתי אין סומכין על כתבו כמו שאין סומכין על רמזיו, כמו שביארנו בפרק מי שאחזו.
שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות פקחות, ומת אחד מהן אשתו פטורה מן החליצה ומן הייבום לפי שהיא אחות אשתו שליבם, וכן כל הדומין להם שקידושי שניהן שוין, ואם היו נשים נכרייות תתייבם היבמה ליבם אם רצה אחר כך להוציאה מוציאה בגט. שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואין שתי אחיות פקחות מת החרש אשתו יוצאה משום אחות אשה. מת הפקח הרי אשתו זקוקה לחרש מן התורה ואוסרת עליו אשתו שקידושיה קידושי סופרים, לפיכך מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם, שהרי לייבם אי אפשר לפי שהיא אחות גרושתו, ולחלוץ אי אפשר שאין החרש ראוי לחלוץ. היו האחין פיקחין והאחיות הנשואות להם אחת חרשת ואחת פיקחת מת בעלה שלחרשת תצא משום אחות אשה, ואם יש לה צרה נכרית פיקחת חולצת ולא מתייבמת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. מת בעלה שלפקחת הרי היא זקוקה לבעל החרשת מן התורה ואוסרת החרשת שקידושיה קידושי סופרים לפיכך מוצי' היבם אשתו החרשת בגט ואשת אחיו בחליצה. נשא החרש החרשת ואחיו הפיקח נשא הפיקחת, מת החרש בעל החרשת תצא החרשת משום אחות אשה, מת הפקח בעל הפקחת הרי החרש מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם. ובדין הוא שלא יוציא החרש את אשתו החרשת שהרי שניהן דומין לקטנים שאינן בני דעת אין בית דין מצווין להפריש את הקטנים מן האיסורי', ואפילו מאיסורי תורה כגון שהיו אוכלין נבילות וכיוצא בהן, ולא אמרו מוציא את אשתו בגט אלא שמא יבואו להתיר יבמתו הפקחת לשוק.
שני אחין אחד חרש ואחד פיקח נשואין שתי נכרייות פקחות, מת החרש אחיו הפקח מייבם או חולץ לאשתו, מת הפקח אחיו החרש כונס ואינו מוציא לעולם. היו שני האחין פיקחין ונשותיהן נכרייות אחת חרשת ואחת פיקחת, מת בעלה שלחרשת אין החרשת ראויה לחלוץ אלא תתייבם, אם רצה אחר כך להוציאה בגט יוציא. מת בעלה שלפקחת או חולצת או מתייבמת. היו האחין אחד חרש ואחד פיקח ונשותיהן נכרייות אחת חרשת ואחת פיקחת, מת חרש בעל החרשת מתייבמת לפיקח ואם רצה להוציא יוציא, מת פיקח בעל הפקחת מתייבמת לחרש ואינו מוציא לעולם שאין גטו גט גמור.
חרש שנשא פיקחת ובא פיקח אחר וקידשה צריכה גט מן הפקח, לפי שקידושי חרש מדברי סופרים וקידושי פיקח מן התורה נותן לה הפקח גט ומותרת לראשון. אבל אם גירשה בגט והלכה ונתקדשה לחרש או לפקח ונתאלמנה או נתגרשה מן השיני אסורה לחזור לראשון, שנ' [דברים כ"ד] לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. וכן פקח שגירש את אשתו והלכה ונתקדשה לחרש או לפקח ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לראשון, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
יתומה קטנה הואיל ואין לה אב אינה יכולה להתקדש מן התורה עד שתגדיל שאין מעשה קטן כלום, אבל חכמים תקנו לה קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר. וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה מן הנישואין ויצאה מרשות האב משעה שנשאת אינה יכולה להתקדש עד שתגדי' אלא בתקנת חכמים והיא הנקראת יתומה בחיי האב, אע"פ שתיקנו לה חכמ' קידושין תקנו לה גם כן שאם רוצה למאן בבעלה יכולה למאן עד שתגדיל, ואפילו אם נכנסה לחופה ונבעלה נעשית בעילתה במיאונ' כבעיל' זנות והרי היא כמי שלא נשאת מעולם.
<h2>דף קיג.</h2>
כהן פקח שנשא חרשת בת ישראל אינו מאכילה תרומה ואפילו תרומה שהיא מדברי סופרים, ואם נשא יתומה קטנה מאכילה תרומה שהיא מדברי סופרים. וכן כהן חרש שנשא חרשת או פקחת אינו מאכילה בתרומ' אביה מדברי סופרים.
יתומה קטנה שנתאלמנה או שנתגרש' בגט יש לה כתובה וכן ביארנו בפרק אלמנה ניזונת. החרשת אין לה כתובה בתנאי בית דין, אם היה בעלה פקח והתנה כתובה לחרשת או לשוטה אפילו מאה מנה תנאו קיים הואיל ונתרצה לכתוב לה מדעתו.
וכן חרש שנשא חרשת או פקחת אין לה כתובה ואם נתפקח ורוצה לקיים את אשתו שהיא פקחת יש לה כתובה מנה. וכן חרש' שנתפקחה אם רצה בעלה פיקח לקיימה יש לה כתובה מנה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. אפי' התנה החרש לתת כתובת אשתו (ו)תנאו בטל שאינו בן [דעת] שישעבד קרקעותיו לכתובת אשתו, השיאוהו וכתבו לו כתובה על פי בית דין כתובתה קיימת, שהרי אילו צריך שפחה לשמשו ראוי לקנותה לו כל שכן אשה שיש לו ממנה אישו' ושימוש, אבל אין יכולין להתנות כן אלא על ידי כח בית דין כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף קיד.</h2>
קטן העושה על דעת אביו, והוא שהתינוק רואה פני אביו ומכיר שנוח לו בכך הרי זה אסור שדומה כאלו אביו מצוהו. ונראה בעיניי שאע"פ שקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו כמו שביארנו, אם רואין הקטנים שהם מותמדין באיסורי תורה ונמשכין אחריהן ראוי לאבותיהן ללמדן שלא יהו רגילין בכך, שהרי גזרו על תינוק גוי שמטמ' בזיבה שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
אע"פ שאין הגדולים מוזהרין על הקטנים להפרישן מן האיסור מוזהרין שלא להאכילן איסור בידים שנ' [ויקרא י"ז] כל נפש מכם לא תאכל דם, להזהיר הגדולים על הקטנים. וכן לעניין הטומאה נאמר [שם כ"א] אמור אל הכהנים בני אהרן אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים שלא לטמאן בידים.
<h2>דף קיד:</h2>
ולא בכל מקום האמינו עד אחד באשה, שהרי אם בא עד אחד והעיד על אשת איש שגירשה בעלה או על היבמה שחלצה מיבמ' אין מתירין אותה אלא בעדות ברורה, שאין דבר בערוה פחות משנים, ואפי' בשאר האיסורין דבר שהיה בחזקת איסור אין עד אחד נאמן להוציאו מחזקת איסורו אלא אם היה ההיתר תלוי בידו שבידו לתקנו, כגון שמעיד שתקן טבלו, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק האשה רבה בראיי' ו'. וכן דבר שהוא בחזקת היתר כגון שאמ' לחבירו ניטמאו טהרותיך או נאסר יינך וחבירו מכחישו אין זה נאמן עליו, ואם היה חבירו שותק שאינו יודע להכחישו הרי זה נאמן לפי ששתיקה כהודאה כמו שביארנו בקידושי' בפרק שלישי [ס"ה ע"ב]. ולמה האמינו עד אחד במיתת הבעל לפי שהוא דבר העשוי לגלות, ויראים בני אדם להעיד שקר בדבר העשוי להתגלות. ועוד שהאשה מדקדקת בנישואיה ונזהרת עד שתתברר במיתת בעלה, שאם יבוא בעלה קנס גדול קנסו חכמים בה כמו שביארנו למעלה [פ"ח ע"א], ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה שלא תשאר האשה עגונה כל ימיה.
היתה מלחמה ידועה במקום שמת בעלה ובאה ואמרה מת בעלי במל[ח]מה אע"פ שהיה שלום בינו לבינה אינה נאמנת, ואף אם נשאת תצא כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' א'. ולא מפני שאנו מחזיקין אותה כמשקרת, אלא פעמים שהיא רואה בעלה שהוכה במלחמה מכת מות וכסבורה שאינו יכול לחיות, ומפני שהיא בהולה לברוח ממקו' הסכנה אינה יכולה לשומרו ולראות סוף הדבר, ולפי שהיא חפיצה להתיר עצמה טועה בדמיון לבבה ואומרת דבריה בטעות ובדדמי. לפיכך אם אמרה הוכה בעלי במלחמה ובא ומת על מטתו נאמנת שהרי יכולה לעמוד ולראות סוף דבר. אמרה מת בעלי במלחמה ואחר שפסקה המלחמה מצאתיו מת וקברתיו נראה בעיניי שאינה נאמנת, הואיל ולא יכלה לראותו בשעת מיתתו שמא זה אחר הוא וכסבורה שהוא בעלה, עד שתאמר הכרתיו על ידי סימנין [כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ב'. וכן אם אמרה טבע בעלי בים או בנהר ומת וקברתיו אינה נאמנת עד שתאמ' שהכרתי' על ידי סימנין]. לא היתה מלחמה ידועה במקום שמת בעלה, אלא היא באה ואמרה מלחמה היתה במקום פלוני ומת בעלי שם נסתפק זה לחכמי התלמוד, ואין בידינו כח להקל בספק תורה ואף אם נשאת תצא, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
ריעבון הרי הוא כמלחמה, ואם באה ואמרה מת בעלי במקום הרעב אינה נאמנת, שכל מקום סכנה היא בהולה לברוח משם ואינה רואה סוף דבר, ושמא הניחה בעלה מסוכן בלא מזונות או הניחתו מתעלפה ומדמה שמת ולא מת, ואם אמרה מת ברעב וקברתיו [נאמנת] שאין לתלות בזה טעות.
אמרה מת בעלי במפולת הבתים אינה נאמנת, שאף בזה תולין דבריה בטעות ובדדמי. וכן אם אמרה שמת בעלה במקום שילוח נחשים ועקרבים אינה נאמנת. וכן אם אמרה שמת בעלה במקום הדבר אינה נאמנת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף קטו.</h2>
וכן אם באה ואמרה עשנו עלינו בית עשנו עלינו מערה הוא מת ואני ניצולתי אינה נאמנת. ומעשה באחד שנפלה דליקה בביתו והיתה אשתו צועקת מתוך הדליקה ראו בעלי ראו בעלי, ואחר כך באו ומצאו אדם שרוף ופסת יד מושלכת שם, ואמרו חכמים חוששין שמא נפלה דליקה ביד בעלה שלזו ומפני הבושת שנקטע ידו ברח והלך, והאדם השרוף הוא אחר שבא להצילו ונשרף ואסרו את האשה. אמרה האשה נפלו עלינו גוים או לסטים בדרך ונהרג בעלי ואני ניצולתי נאמנת, לפי שהאשה כלי זינה עמה ואינה בהולה לברוח אלא עומדת ורואה סוף הדבר.
בא עד אחד ואמר(ה) שמת בעלה במלחמה מז"ה אומ' שאף זה ספק ומחמי' בה מספק. ואני אומר שעד אחד [נאמן] במלחמה, שלא חששו חכמים אלא בעדות האשה עצמה שהיא טועה לפי תאותה שחפצה להתיר עצמה, אבל העד אינו אומר אלא מה שרואה ואין טעות בדבריו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה', לפיכך נאמן ומשיאין אותה על פיו. וכן אם העיד עד שטבע בעל' במים והעלוהו משם מת והכירו העד הרי זה נאמן להעיד עליו, אע"פ שלא הכירו על ידי סימנין אלא בטביעות עין, ומשיאין האשה על פיו שאין העד אומר דבריו בטעות ובדדמי כמבואר [בקונטרס] הראייות.
<h2>דף קטו:</h2>
באו עדים והעידו שמת יוסף בן שמעון מעיר פלוני מתירין את אשתו, ואין חוששין שמא יוסף אחר בן שמעון היה באותה העיר שאינו יודעה, ואם הוחזק באותו העיר יוסף בן שמעון אחר חוששין שמא אותו האחר היה שלא היה בעלה שלזו ואין מתירין זו האשה. ואם אמרו העדים יוסף בן שמעון מת, ולא ידעו מאי זו עיר היה, אע"פ שלא הוחזק יוסף בן שמעון בעיר הזאת, חוששין ליוסף בן שמעון אחר בעולם, ואין מתירין אשתו שלזה יוסף בן שמעון הידוע לנו. ונראה בעיניי שאם הזכירו שם עירו אע"פ שלא הזכירו שם אביו אם לא הוחזק אחר כיוצא בו באותה העיר כגון שהיה מיוחד בשמו מתירין את אשתו, ואם לא היה מיוחד בשמו צריך להזכיר שמו ושם אביו ושם עירו. אם הזכירו שמו ושם עירו ולא הזכירו שם אביו מ[פ]שפשין באותה העיר, ואם לא יצא משם ששמו כך אלא הוא תנשא אשתו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף קטז.</h2>
היתה קטטה בינו לבינה והוא שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני, ובא אותו פלוני ופלוני והכחישוה, הואיל והוחזקה שקרנית על בעלה אם באה אחר ימים ואמרה מת בעלה אינה נאמנת שכל דבריה אנו מחזיקין שקר. הרגיל הוא הקטטה הזו שהוא גרם לה שתחזר אחר גירושין הללו, ובא[ה] ואמרה מת בעלי, אם יש לתלות טעות בדבריה אינה נאמנת חוששין שמא הניחתו נטוי למות וכסבורה שמת ולא מת, ומפני הקטטה שביניהם לא המתינה לראות עיקרו שלדבר, לפיכך אם אמרה מת וקברתיו נאמנת שמאחר שהרגל הקטטה היה מאתו אין מחזיקין אותה שקרנית אלא טועה, ואין לתלות בזה טעות. ומורי זקני הרב אומר שאם הניחה בעלה עגונה והלך ונשתמד קטטה בינו לבינה היא ואינה נאמנת עליו. ולי נראה שלא אמרו אינה נאמנת בקטטה אלא כשהרגילה היא הקטטה על ידי גירושין כמו שביארנו שגילת' דעתה שאינה חפצה בו. אבל אם נשתמד ומרד בה או שהיה בעלה ליסטים וכופר בעיקר הרי זו נאמנת עליו ואין מחזיקין אותה כמשקרת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
<h2>דף קטז:</h2>
היבמה שאמרה מת יבמי אינה נאמנת סתם יבמ' שונאה היבם ומשקרת עליו כמו שמבואר בפרק האשה רבה [צ"ד ע"א], בא עד אחד ואמר לה מת יבמיך נאמן, וכן בקטטה בינו לבינה אם בא עד אחד ואמר מת בעליך נאמן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
<h2>דף קיז.</h2>
חלץ לה היבם ובא אחיו לירש נכסיו אין נכנסין לנחלה על פיה שלזו, שאם האמינו להעיד עצמה אינה נאמנת על הממון, אבל ירושת היבם תלויה ביבום.
האשה שבאה [לב"ד] ואמרה מת בעלי התירוני לינשא [מתירין אותה לינשא] ומגבין אותה כתובתה, שכך כתב לה בעלה בספר כתובתה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והואיל וזכת להינשא זכת ליטול [כתובתה] על פי עצמה. וכן אם אמרה מת בעלי ונתייבמה נכנס היבם לנחלה על פיה, שנ' [דברים כ"ה] יקום על שם אחיו המת אמרה תורה, והרי קם.
אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי, אף להנשא אין מתירין אותה שהרי גילתה דעתה שכל עקרה לא נתכונה אלא לגבות כתובתה ואינה נאמנת. באה ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה ונותנין לה כתובתה שעיקר עדותה להתיר עצמה הוא. אמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא זה הוא ספק בתלמוד ואין מתירין אותה מספק, [כמבו' בקו' הר' בר' י'].
הכל נאמנין להעיד על האשה שמת בעלה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה שהיא אשת אחי בעלה, וכן בת בעלה. וכשם שהן אינן נאמנות עליה כך היא אינה נאמנת עליהן, שחזקת הנשים הללו שונאות זו את זו ומתכונות לקלקול אולי תנשא בטעות ותקלקל. בת חמיה שאינה בת חמותה, וכן חמות הבאה לאחר מכן כגון אם יבמה שאינה אם בעלה ספק הם בתלמוד, ואינן נאמנות עליה מספק.
<h2>דף קיז:</h2>
האשה הנשאת על פי עד אחד לא תנשא אלא ברשות בית דין, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק האשה רבה בראיי' י"א. באו שני עדים ואמרו שמת בעלה סומכת עליהן ואינה צריכה לרשות בית דין. בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה בית דין על פיו, ואחר כך בא עד אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהתירה הראשון ותנשא לכתחלה, ואפילו היה העד הראשון אשה והעד השיני עד כשר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. בא העד האוסרה קודם שהותרה על פי הראשון הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. באו שניהן בבת אחת אפי' אם נשאת תצא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
העידה עליה אשה או שפחה שמת בעלה ונשאת, ואחר כך באו שתי נשים ואמרו לא מת תצא, שכל מקום שהאמינ' התורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. ואם העיד עליה תחלה עד כשר הרי הוא נאמן כשנים ואין שתי נשים נאמנות לבטל עדותו אלא אם היו שני עדים כשרים. היתה האשה מעידה שמת בעלה אין שתי נשים נאמנות להוציאה מבעלה, אלא אם היו שני עדים כשרים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. באו שתי נשים ואמרו מת [ו]אשה אומרת לא מת הרי זו תנשא.
שני עדים המעידים על מיתת הבעל, והאחד אומר מת מיתת עצמו והאחד אומר נהרג, הואיל ומכחישים זה את זה אינם נאמנים ואין האשה ניתרת על פיהם כמו שביאר מז"ה [קי"ח ע"ב].
<h2>דף קיח.</h2>
אין צרתה מעידה על חברתה, ואפילו אם נשאת היא בעדות עצמה, ואין אומרין אילו היתה משקרת בעדות בעלה לא היתה מקלקלת עצמה, חוששי' שמא מתוך שנאתה על חברתה מקלקלת עצמה כדי לקלקל גם חברתה. שתי צרות המכחישות זו את זו שזו אומרת מת בעלה שלזו וזו אומרת לא מת, זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובתה וזו שאומרת לא מת לא תנשא ותטול כתובתה, שאין צרה מעידה על חברתה, אבל אשה אחרת נאמנת עליה ואם הכחישתה ואמרה לה שלא מת בעלה הרי זו לא תנשא.
וכן אשה שאמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי, נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חמותה, ואם היה חמיה כהן חמותה אוכלת בתרומה בחזקת שבעלה קיים, שאין אילו הנשים נאמנות זו על זו אפילו להחמיר.
<h2>דף קיח:</h2>
קידש אחת מחמש נשים ואינו יודע אי זו קידש, וכל אחת אומרת אותי קידש, נותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהם ומסתלק, ואם קידשה בביאה הואיל ועבר על דברי חכמים קנסו אותו ליתן כתובה לכל אחת ואחת.
לקח מקח [מ]אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע מאי זה מהם לקח וכל אחד אומר ממני לקח, מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק כמו שביארנו בפרק הגוזל עצים. ואם גזל אחד מחמשה ואינו יודע אי זה מהם גזל וכל אחד אומר ממני גזל, הואיל ועבר על איסור גזילה קנסו אותו לשלם גזילה לכל אחד ואחד.
האשה שהלכה היא ובעלה [ובנה] למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך בני נאמנת, ומותרת להנשא לשוק שהרי הלכה בחזקת שהיו לבעלה בנים. אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת להתיר עצמה לייבום, אבל חוששין לדבריה שלא תנשא לשוק שיחלוץ ליבם.
הלכה בלא בנים ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת בני ואחר כך מת בעלי, נאמנת ומותרת ליבם שהרי הלכה בחזקת שהיא זקוקה לו. אמרה מת בעלי ואחר כך מת בני אינה נאמנת להתיר עצמה לשוק, אבל חוששין לדבריה שאסרה עצמה על היבם וחולצת ולא מתייבמת.
אמרה ניתן לי יבם במדינת הים ומת בעלי ויבמי נאמנת שהרי הלכה בחזקת שאין לה יבם. הלכה היא ובעלה ויבמה ובאה ואמרה מת בעלי ויבמי אינה נאמנת, שאין האשה נאמנת על מיתת היבם כמו שביארנו.
אין האיש נאמן לומר מתה אשתי שאשא את אחותה, ואפי' עד אחד אינו נאמן, שלא האמינו עד אחד אלא במיתת הבעל שלא תעגן האשה, אבל להשיא לזה אחות אשתו אינו נאמן עד שיהיו שני עדים כשרים כמו שמבואר בפרק האשה רבה [צ"ד ע"א]. וכן אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו.
<h2>דף קיט.</h2>
האשה שהלך בעלה למדינת הים בלא בנים ובאו ואמרו לה מת בעליך הרי זו מותרת ליבם, ואין חוששין שמא נשא בעלה שם אשה והוליד בנים. אבל אם ידוע שנשא שם אשה, או שהוליך אשה עמו מעירו, חוששין שמא ילדה לו בנים ואסורה זו להתייבם או להנשא לשוק עד שיתברר הדבר אם היו לבעלה בנים אם לאו, ובדין הוא שתחלוץ ליבם לאחר ט' חודשים למיתת בעלה ותהיה מותרת לשוק על כל פנים, שהרי אפילו [אם] הניח בעלה את אשתו מעוברת בעת מיתתו הרי ילדה לסוף ט' חודשים והולד מתירה לשוק, ואם לא הניח בעלה זרע כל עיקר הרי כבר חלצה ליבמה, אלא שגזרו בה חכמים שמא יתגלה הדבר שהניח בעלה זרע וצריכין בית דין להכריז עליה שאין חליצתה כלום והותרה לכהונה, ושמא יהיו בני אדם שראו החליצה ולא שמעו ההכרזה, וכשיראו שנשאת לכהונה יטעו לומר חלוצה מותרת לכהן. לפיכך אם היתה אשה שאינה ראויה לכהונה [חולצת] לאחר ט' חודשים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
כשם שהאשה זו חוששת על צרתה שבמדינת הים שמא ילדה בן לבעלה או הניחה בעלה מעוברת כמו שביארנו, כך צרתה שהיתה עם בעלה למדינת הים יש לחוש על זו שמא הניחה בעלה מעוברת בעת שיצא, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
הלכו חמיה וחמותה שלזו במדינת הים בחזקת שאין להם בן אחר אלא בעלה שלזו, מותרת להנשא לשוק, שמאחר שהיתה [זאת] בחזקת שאין לה יבם אין חוששין שמא ילדה חמותה במדינת הים זכר בן קיימא הראוי לייבם את [זאת]. מי שהיה מחוזק שהיו לו אחים ואין לו בנים, ואם ימות אשתו תהיה זקוקה ליבם, ובשעה שקידש אשתו אמר יש לי בנים במקום פלוני שאין אתם יודעין בהם, או שאמר אין לו אחים ואם ימות לא תהיה אשתו זקוקה ליבם, הרי זה נאמן [שהרי] בידו לגרש את אשתו כשירצה ולפוטרה מן היבם, ואע"פ שחזר בשעת מיתה ואמר יש לי אחים ואין לי בנים ובא לאסור את אשתו אינו נאמן שכבר התירה, וכבר ביארנו זה בפרק יש נוחלין. וכן אם היתה עומדת אשתו בחזקת היתר שאינה זקוקה ליבם ואמר בעלה בשעת מיתתו שהיא זקוקה ליבם, אינו נאמן לאוסרה ולהוציאה מחזקתה, וכל זה מבואר בקידושין בפרק האומר לחבירו [ס"ד ע"א].
הלכה חמותה כשהיא מעוברת לא תנשא זאת לשוק עד שתתברר אם ילדה חמותה בן ראוי ליבם אם לאו, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' א'.
עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג, נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ואוסר את יבמתו ואינו פוטר את אמו, ועניין זה מבואר בפרק כל גט [גיטין כ"ח ע"ב].
<h2>דף קיט:</h2>
והוא שלא היתה אשה זו ראויה לכהונה, אבל אם היתה ראויה לכהונה חוששין שמא יתבררו דבריה על פי אחרים וצריכין בית דין להכריז עליה שאין חליצה כלום להתירה לכהונה, ושמא יהיו בני אדם שלא ישמעו הכרזה זו ויאמרו חלוצה מותרת לכהן, לפיכך לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיתברר הדבר על פי אחרים, ואם אמרה שלא ידע שום אדם במיתת בעלה ובנה אלא היא בלבד חולצת ליבמה ומותרת לשוק, וזה מבואר בפרק שלפנינו.
שתי יבמות שזו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי, זו אסורה מפני בעלה שלזו וזו אסורה מפני בעלה שלזו שהיא זקוקה לו, שאין יבמה (נאמן) [נאמנת] עליה במיתת היבם, שכל מי שאינו נאמן עליה על מיתת בעלה אינו נאמן עליה על מיתת יבמה. לזו יש בנים ולזו אין לה בנים את שיש [לה] בנים מותרת שהרי אינה זקוקה ליבם והיא נאמנת על מיתת בעלה, ואת שאין לה בנים אסורה מפני יבמה. לזו בנים ועד המעיד על מיתת בעלה ולזו [אין לה] בנים ולא עד המעיד על מיתת בעלה שתיהן מותרות. אם לא היו להם לא בנים ולא עדים ונתייבמו לשאר היבמין המצויין אצלן, שהרי הן נאמנות על מיתת בעליהן, ואחר כך מתו אותן היבמין שנתייבמו להן אסורות להנשא לשוק לכתחלה זו מפני בעלה שלזו וזו מפני בעלה של [זו] אלא אם כן נתגרשו מן היבמין טרם מיתתן. וזה מבואר בפרק שלפנינו [קי"ט ע"ב]. [הזכרים הדומים לאלו] הנשים הנזכרות כגון חמיה ובן חמיה יבמ' ובן בעלה נאמנין כמו שביאר מז"ה [קי"ז ע"א]. ואין היבם נאמן אלא להתירה לעולם כגון שהיו לאחיו בנים ואין אשתו זקוקה לו, אבל אם היתה אשתו זקוקה לו אינו נאמ' להתירה לעצמו.
<h2>דף קכ.</h2>
ואין מעידין עליו אלא אם ראוהו תוך ג' ימים למיתתו, אבל לאחר ג' ימים למיתתו כבר נשתנית צורתו ועשויין בני אדם לטעות בו, ואם היה במים מעידין [עליו] אפילו לאחר ה' ימים כל זמן שצורת פניו קיימת, והוא שראוהו והכירוהו בשעה שהעלוהו מן המים, אבל אם נשתהה לאחר שעלה מן המים כבר נתקלקלה צורתו ואי איפשר להכירו. אבל ראוהו מגוייד או צלוב על העץ או שחייה אוכלת בו אין מעידין עליו שמת עד שראו שתצא נפשו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. ואם ראוהו שנעשה טריפה מעידין עליו להשיא את אשתו לאחר שנים עשר חודש, שאין הטריפה חיה עד שנים עשר חודש, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ד].
<h2>דף קכ:</h2>
ראוהו שנשחט בשני סימניו או ברובן מעידין עליו שמת, שאע"פ שהוא כחי לכל דבריו כמו שביארנו בפרק מי שאחזו, אין חיותו אלא לפי שעה ובעת שמעידין עליו כבר הוא מת.
<h2>דף קכא.</h2>
וכן אם נפל למים שיש להם סוף שעומד בחוץ ורואה מארבע רוחותיו ורואה שנטבע בתוך המים ואינו שט על פניהם, והמתין לו עד שתצא נפשו אשתו מותרת, ואפי' העידה היא בעצמה הרי היא מותר' על פיה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. נפל למים שאין להם סוף כגון בים או בנהר וכיוצא בהן שאינו יכול לראות ארבע רוחותיו ממקום אחד אשתו אסורה שמא עלה מצד אחר.
ראוהו שנפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת, פעמים שהן שבעים ואין מזיקין אותו. נפל לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת, מתוך שהוא דוחק אותם הורגין אותו.
<h2>דף קכא:</h2>
נפל לתוך כבשן אש או לתוך יורה מליאה יין או שמן המרותחין על גבי האור מעידין עליו שמת, והוא שהמתינו לו מבחוץ בכדי שתצא נפשו.
עד הבא מפי נשים ששמע שמת איש פלוני, או אפי' מפי תינוקות ששמע שהיו אומרין באנו מלספוד ומלקבור איש פלוני מתירין אשה בעדות זו, ובלבד שיאמרו התינוקות דברים הניכרים כגון שאומרין כך וכך תלמידי חכמים וכך וכך ספדני' היו שם וכיוצא באילו הדברים שלא יהיו דבריהם דרך השטא', ואפי' תינוק ותינוקת נאמנין לעדות אשה כמבואר בקונטר' הראייות בראיית ו'. והוא שיהא בהן דעת להכיר ולהבחין, או שיאמרו דברי(ה)ם הניכרים כעין שביארנו.
שמע מבתי דיני אומות העולם איש פלוני מת איש פלוני נהרג בבית דין שלהם אין משיאין את אשתו, לפי שהגוים עשויין להתפאר בדברי כזב בדברי' שהן עסוקין בהם, ועניין זה מבואר בפרק כל גט [גיטין כ"ח ע"ב].
בא הגוי לאיים על שום אדם ואמ' לו הזהר שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי יהודי פלוני, להטיל אימתו מתכוין ואין זה כמשיח לפי תומו שנתיר האשה על פיו. וכן בכל עניין שהגוי משיח להנאת עצמו אין זה כמשיח לפי תומו.
<h2>דף קכב.</h2>
גוי שהיה מוכר פירות בשוק [ו]אמר פירות הללו שלערלה הן או שלנטע רבעי הן, אע"פ שנרא' כמשיח לפי תומו אינו נאמן, שכל כוונתו אינו אלא להשביח מקחו ולומר שפירותיו מנטיעות יפות הן, וכל מקום שראוי לדון דבריו להנאת עצמו אין דנין אותו כמשיח לפי תומו. כיצד הוא המשיח לפי תומו, לא שישאלוהו אחרים, אלא הוא מתחיל לספר מאליו שמת איש פלוני, ואע"פ שחוקרין אותו אחר כך הרי זה כמשיח לפי תומו כמו שביאר מז"ה [קכ"ב ע"ב]. ומעשה שחנו יהודים אצל גויה פונדקית והניחו שם אחד מהן חולה, ובחזירתן התחילה לבכות כנגדן, אמרו לה אייה חברינו, אמרה להם מת וקברתיו והשיאו חכמ' את אשתו על פיה, הואיל והתחילה לבכות קודם שישאלו אותה הרי זו כמשיחה לפי תומה.
מעשה בישראל וגוי שהיו מהלכין בדרך, ובא הגוי ואמר חבל על יהודי שהיה מהלך עמי בדרך ומת וקברתיו והשיאו את אשתו. וכן מעשה בקולר שלבני אדם שהיו מהלכין באנטוכייא, ובא הגוי ואמר חבל על קולר שלבני אדם שהיו מהלכין לאנטוכייא שמתו וקברתים והשיאו חכמ' נשותיה'. וכן מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר, ובא הגוי ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר שמתו וקברתים והשיאו נשותיהם על פיו. ומאחר שאין הגוי יודע להזכיר שמותיהן, אלא שבני עירן יודעין האנשים ההם שיצאו עמו צריך הגוי לברר דבריו לומר אני קברתים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. וכך היא שטת רבינו משה [הל' גירושין פי"ג הכ"ה]. שמע מפי בית דין שלישראל שהיו אומ' איש פלוני מת איש פלוני נהרג בבית דין שלהם משיאין את אשתו.
מי שנמצא מת בדרך והכירוהו בני אדם שזה הוא פלוני אין מעידין עליו אלא אם ראו צורת פניו שלימה, שאם ראו פדחת בלא פרצוף או פרצוף בלא פדחת אין מעידין עליהם עד שיראו שניהם עם החוטם. ואע"פ שהכירוהו בסימני גופו וכליו, ובשומא שבגופו אין מעידין עליו עד שיכירוהו בצורת פניו. ואפי' ראוהו לאור הנר ולאור הלבנה והכירוהו מעידין עליו.
משיאין האשה על פי בת קול, ומעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו אדם והשיאו את אשתו. ושוב מעשה באחד שאמ' איש פלוני נשכני נחש והריני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו.
כל הפסולים לעדות מן התורה כגון הגזלני' והחמסנים ואוכלי נבילות וכל כיוצא בהם החשודין על איסורי תורה פסולין לעדות אשה, בין שיהיה עד אחד בין שיהיו שנים, אבל הפסולין מדברי סופרים כגון משחקי בקובייא ומפריחי יונים וכיוצא בהן כשירין לעדו' אשה ואפילו אם היה עד אחד כמו שמבואר למעלה בפרק שיני [כ"ה ע"א]. גוי שבא להעיד עדות אשה אינו נאמן שאין עדות לגוי כל עיקר, ואם היה משיח לפי תומו סומכין על דבריו ומתירין אותה על פיו. ונראה בעיניי שאפילו בשאר איסורין מתירין גוי המשיח לפי תומו בין להחמיר בין להקל באיסורין שלדבריהם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. ומז"ה [אומר] [תשובות הרי"ד סי' ע"ח] שאין גוי משיח לפי תומו נאמן אלא בעדות אשה בלבד.
ישראל משומד סומכין עליו במשיח לפי תומו כגוי כדברי רבינו יצחק [מ"ו ע"ב בדפי הרי"ף]. ומז"ה אומר [תשובות הרי"ד סי' נ"ז] שאין סומכין עליו במשיח לפי תומו, וכדברי רבינו יצחק נראה בעיניי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
חמותה ובת חמותה ושאר הנשים שאינן נאמנות להעידה כמו שביארנו למעלה, אף במשיחות לפי תומן אינן נאמנות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף קכב:</h2>
אין בודקין עידי נשים בדרישה, אבל שואלין אותו היאך הוא יודע בעדות אשה זו, שלא יאמ' דבריו באומד דעתו או שמע הדברי' ממי שאינו ראוי לסמוך עליו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
עד היודע עדות אשה ואינו יכול להלך למקומה להעיד עליה ושלח בכתבו שמת איש פלוני מתירין אותה על פי עדות הכתב. וכן מי שנשתתק ואינו יכול לדבר ובדקו אותו אם הוא שפוי בדעתו כדרך שבודקין לגטין וכתב להן שמת איש פלוני, או שהעי' בהרכנת ראשו משיאין את האשה על פי אותה עדות, לפי שהיקלו חכמים בעדות אשה שלא תשאר האשה עגונה כל ימיה כמבואר בקונט' הראייות בראיי' י"א.
